זהו. הגענו לסוף. זה פרויקט הגמר (הגמור) האחרון מקורס טקסט-תמונה של אורית גידלי*. יודעות למה תמרה אחרונה? או. יפה ששאלתם. כי היא תמיד מאחרת. כל ערב הגשה: “אני יכולה לקבל עד מחר בבוקר?”, כל בוקר: “אני יכולה עד הצהריים?” אני מודיעה לה שאין מצב שאני מכניסה את זה למצגת, כי היא עבר הכל גבול וכל תעלול – ואז מגיע משהו כל-כך גאוני שאי אפשר לנשום, ואני מכניסה למצגת עשר דקות לפני השיעור, ומקללת בקול רם ברוסית ועברית בו זמנית.
זה גם פרויקט הגמר שאיתו רציתי לסיים, כדי להשהות את ה”וואו!!!” לעוד קצת זמן. תהרגו אותי וזהו. תמרה בחרה את הספר “אנשים נגעו בירח” של אורית גידלי, כי הוא בוגר יותר וסוריאליסטי מאד. תמרה אוהבת פנטזיה (בקרוב פותחות הרשמה לקורס) וזה התאים לה כמו כפפה ליד.
אז הנה מה שתמרה מספרת על עצמה:
ספרי לנו קצת על עצמך, איפה למדת איור, איך הגעת למאיירימים?
היי אז אני תמרה:) כל החיים שלי אני בעצם מתעסקת באומנות ברמה כזו או אחרת ובצורה מקצועית יותר למדתי אומנות במכללת אמונה בירושלים ובIAC המכללה לאנימציה בתל אביב, במסלול קונספט דיזיין .בין לבין לקחתי קורסים אינטרנטיים .את מאיירימים הכרתי מחברה שלקחה שם קורס ובשיחה איתה ממש המליצה לי על ליאורה כמורה ועל הקורסים שלה. לקחתי לבינתיים את קורס טקסט-תמונה ויסודות ובקרוב את קורס פנטזיה.
איור: תמרה קרת, מתוך קורס “יסודות האיור” 2025, מאיירימים
כמו איזה מאייר את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת.
אני מאוד אוהבת את העבודה של דוד פולונסקי, מנחם הלברשטט, עומר הופמן, דניס זילבר, כריס רידל, מרלה פרייזי, גק קנט, אקסל שפלר, רעות בורץ באמת זה רשימה אין סופית קשה כל כך לבחור יש כל כך הרבה יוצרים נהדרים שאני אוהבת לעקוב אחריהם.
איורים: מנחם הלברשטט
איורים: רעות בורץ
ספרי לנו על החוויה שלך בקורס טקסט-תמונה (בכל אספקט שאת רוצה) והאם הוא הועיל לך מקצועית ואיך?
היתה לי חוויה ממש מעולה בקורס טקסט-תמונה. זה הקורס הראשון שלקחתי, שהרגשתי שהוא ממש מדייק אותי בהרבה פינות שהיו לי פתוחות דווקא בהרבה דברים, שבעיני, ממש השלימו איזה חסר. אני מציירת ולומדת כבר כמה שנים ואני מרגישה שבקורס הזה, למרות שהוא היה קצר, קיבלתי הרבה דברים מאוד מאוד משמעותיים; שבעיני לפחות – הקפיצו את היכולות שלי וההסתכלות שלי על דברים. אני ממש מרגישה הבדל משמעותי בין איורים שעשיתי לפני ואחרי הקורס. בנוסף קיבלתי גם הרבה ידע טכני. למרות שיצא לי לאייר כמה ספרים בעבר, אני שמה לב שלא ידעתי אז דברים – שהיום היו משנים לגמרי את מה שעשיתי. דברים שגורמים לספר להיות אסוף יותר ואפילו (לא נעים להגיד) היו גורמים לי להיות יותר בררנית. קיבלתי ביטחון להגיד גם “לא” למשהו שאני לא מתחברת אליו, לדעת לעמוד יותר על שלי מול לקוחות, ולהגיד להם את דעתי האישית – מבחינה עיצובית וסגנונית .נהייתי מאיירת פחות מרצה ויותר נוכחת ואני ממש אוהבת את הביטחון הזה שקיבלתי. שוב למדתי כבר בכמה מקומות אבל אני מרגישה שפה ממש היה דיוק והתמקדות שאני הייתי מאוד צריכה.
למה בחרת בספר “אנשים נגעו בירח”?
כי מאוד רציתי להעז וצאת מאזור הנוחות שלי ולהתמודד עם טקסטים שאני חושבת שיכלו להרתיע אותי. אבל גיליתי, שלמרות שזה דרש התמודדות הרבה יותר גדולה – אהבתי שהייתי צריכה “לשבור את הראש” ולהתאמץ יותר. ממש נהנתי מהאתגר ומהתוצאה.
מה החלום המקצועי שלך? מה את רוצה לעשות ולאן את שואפת להגיע?
הייתי רוצה להגיע הכי רחוק שאני יכולה הייתי רוצה קודם כל שיחשפו אלי בתור מאיירת. לאייר ספרים שאני מאמינה בהם ובתוכן שלהם הייתי רוצה להתחיל לשלב ביצירה שלי יותר טכניקות ידניות שאני מרגישה שיש להן עומק שאני מאוד רוצה .להן עומק שאני מאוד רוצה.
כן, כן. מדהים, מהמם, מה? תלמידה עשתה את זה? וואו. איזה יופי. נכון מאד. תמרה יצרה את הדמות הקאנונית הזו של כיפה אדומה אחרי קורס טקסט-תמונה, במהלך קורס יסודות-האיור – שאמור להיות הקורס הראשון שאתם לוקחות במאיירימים (אפשר להתחיל גם מקורס עיצוב-דמות הקל יותר). תמרה איירה ספרים בעבר, אז כמו מלא מאיירים מקצועיים שהגיעו אלינו, היא חשבה שאין לה מה לחפש בקורס יסודות, שנשמע, ככה, משהו מאד בסיסי: פשוט כזה, קלי-קלות, לא מתאים לאנשי מקצוע. כן, אה? תשאלו את התלמידים שסיימו את קורס יסודות (כולל בוגרי בצלאל, ומאיירים שהגיעו אחרי חמישים ספרים) – כמה קל היה להם בקורס הקשוח הזה. מה שכן, הוא סותם את כל החורים, זה בטוח. למה דיברתי עליו בכלל? אה, כן. כי כשתמרה הגיעה לקורס טקסט-תמונה, ממנו היא בחרה להתחיל, סקיצות עיצוב הדמות הראשונות שלה נראו ככה:
אשכרה לא ידעתי לאן בדיוק זה הולך. אמרתי “סבבה. נעבוד עם מה שיש, ונגיע לאן שצריך להגיע.” תמרה הגיעה לשיעור (באיחור קטן), ראתה את מה שהביאו שאר האנשים והבינה שלא באנו לפה כדי להנות. בשיעור הבא היא כבר הציפה אותי בסקיצות עיצוב-דמות ברמה האמיתית שלה.
“אהה.” אמרתי לעצמי מתחת לשפם “יתכן שנגיע הרבה יותר רחוק עם זה ממה שחשבתי בהתחלה”. לא התעסקתי עם הצבעוניות (לא התעלפתי. מצד שני, אני חושבת שזו שאלה של טעם. כל עוד הסקאלה הצבעונית נבחרת בקפידה, אני לא יכולה באמת לבוא בטענות לאף מאייר. בבצלאל, אגב, היתה לי מורה אחת שאסרה עלינו להגיד שאנחנו שונאים צבע. “הצבע – יש לו כוחות” היא נתנה בנו את עין-הנץ “אם תשנאו אותו, הוא ימצא דרך לנקום.” יצאנו מהשיעור וישר אמרתי לחברים שלי: “אוי נו, מה היא יודעת ומי היא שתגיד לי. אני, למשל, שונאת כתום!” אחר-כך נפרדתי מחברי, יצאתי לקנות כריך במכולת, והתיישבתי על ספסל לאכול אותו. כשקמתי, הרגשתי שהמכנסיים החדשים שלי, שעלו אז מאתיים ₪ (וזה היה סכום לא מבוטל), מסרבים להתנתק. רק אז שמתי לב לשלט “צבע טרי” ולעובדה שהספסל היה צבוע, כמובן, בצבע כתום. למה אני מספרת לכן את זה? אה. כן. זו הצבעוניות שתמרה בחרה אחרי שיעור סקאלה-צבעונית. אני יכולה להגיד באופן זהיר מאד, שזו הצבעוניות הנועזת ביותר שראיתי בימי חיי. לקחתי את הסקאלה שהיא פילחה, והכנסתי לארכיון שלי, כדי להשתמש בזה יום אחד. וואו.
המשכנו לאיור הקונספט, ושוב: תמרה הלכה לפה והלכה לשם, ומשהו לא לגמרי הסתדר. היא עשתה כמה איורים כאלה, ואף אחד מהם לא הגיע ללב שלנו. זו בעיה, אגב. הודעה לקוראת תמרה קרת: אל תשחררי לעולם איור קונספט שהוא לא ברמה הכי גבוהה שלך. זה האודישן שאת עושה עבור הלקוח. ככל שהאודישן יהיה מרהיב יותר, כך תקבלי עבודות יותר טובות. בחיי.
אני יודעת מה בא לכן לדעת: למה זה לא “טוב”? זה הרי כל כך יפה? נתחיל מזה, ש”יפה” זה נקודת מוצא במאיירימים. משם מגיעים למקומות מופלאים. שנית כל: מאיירת בליגה של תמרה לא צריכה לעשות משהו יפה. היא צריכה לגרום לי להתרגש. למה? כי היא יכולה. כל מה שאני צריכה לעשות כמורה זה להדריך אותה במילים הנכונות שיביאו אותה לשם.
אני חייבת להוסיף עוד משהו: גם לעשות סקיצות צריך לדעת. חייבת להיות הפרדה מפלסית בין סקיצת רעיון (יכול להיות הכי פארש, כמה קווים בספר סקיצות), סקיצת קומפוזיציה (אישית, אני אוהבת קצת יותר לדייק באלה, כדי להבין מה האלמנטים איתם אני משחקת), וסקיצה סופית (איור קו מדויק של מה שהולך לקרות. תמרה למשל, שונאת את אלה בלהט). הסקיצה למעלה, היא למעשה איור סביבה – והוא חייב להיות מדויק ככל הניתן, כי אנחנו משתמשים בכל הפרטים שהכנסנו לשם, אחר-כך באיור. תמרה אוהבת לעשות סקיצות יותר סגורות ממה שצריך, ביצוע בעצם – שצריך לתקן שוב ושוב. גם אני קצת ככה (למרות יכולת גבוהה באיור סקיצות, שהתגבשה עם השנים הרבות שלי במקצוע). הפורזץ הזה? תסתכלו עליו טוב: הוא ההוכחה למה אפשר להשיג כשמתעקשים על הכי-טוב שיש לתלמידה להציע. וכן, זו רק סקיצה. זו הדרך של תמרה לעשות סקיצות.
אם זה לא הפוסט הראשון שלכם בבלה-בלה-בלוג, בטח שמתן לב שאני לא תמיד שמה את העטיפה המלאה. פה שמתי אותה כי קורים פה דברים ממש מעניינים ואני רוצה להסביר אותם:
החלק הקדמי (שמשמאל) הוא יצירה מוזרה ומרתקת, שבה יש לנגטיב אותו כוח כמו לפוזיטיב. הנגטיב פה הוא דווקא הלבן, והוא יוצר אור ענק בתוך החושך הירקרק. זה כל-כך חכם (בהתייחס לסיפור שמדבר על חיבור בין זקן תשוש, שרוכל-זכרונות שכנע למכור לו את הזכרון הכי יקר שלו, לבין הרוכל ובעיקר בנו. הסוף הוא אור גדול, כמו בעטיפה של תמרה.
הצד האחורי, הוא עוד יותר הברקה. הוא כאילו נעשה בשפה אחרת לגמרי, בקו עדין ורך, בלבן על ירוק. בספר יש שני רבדים: “המציאות” (כשלעצמה, ככה, לא לגמרי פה) ו”הזיכרון”. איך לצייר זיכרון? מהו זיכרון יחסית למציאות? אני לא יודעת אם אתן יכולים להבין כמה זה קשה ליצור את זה באיור. והנה…
הנה הפורזץ הסופי. הפורזץ המורכב והיפהפה הזה, שמתאר את מסעם של רוכלי-הזכרונות (בסיפור קוראים לו “אלטע-זכרונות” כמו “אלטע-זאכן”) הוא קשה מאד לביצוע. יש פה דברים שחוזרים על עצמם ודברים שמשתנים. עוד נדבך בעבודה הכבירה שהושקעה בנסיון לבנות שפה חזותית למשהו ערטילאי כמו “זיכרון”.
אה, כן. אתם בטח רוצות לדעת מה ההבדל בן שני הפורזצים. הנה, חפשו את ההבדלים.
כמה מילים על השער הגדול, שכשמו כן-הוא: שער לפנים הספר. יש המון דרכים לעשות אותו (חחחח… אין לי שום כוונה לפרט פה. תבואו לקורס הבא), אבל יש דרך אחת בה אסור לעשות אותו: בשום פנים ובשום אופן, לא חשוב מה, אל תגלו את הסוד שבפנים הספר בשער הגדול. למשל: מיהו מיץ פטל. ששש… לא פה. מה שתמרה עשתה כאן הוא שבירת כלים מוחלטת, אבל אין לכם שום דרך לדעת את זה בקריאה ראשונה. הזקן יושב על הספסל, רוכל הזכרונות ובנו צצים מלמעלה, כמו גנבים בלילה (שזה קצת מה שהם). מימין, בלי קשר, בשחור לבן שמהדהד ממש יפה את העטיפה האחורית, מופיעה הטלויזיה עם תמונת הנחיתה על הירח. אם לקרוא את הספר בצורה פשטנית: לזה הכוונה ב”אנשים נגעו בירח”. אבל בעצם… זה הרבה הרבה יותר מתכנית טלויזיה משנות השישים שעליה מספר הזקן לשני שומעיו. הנגיעה בירח בסיפור הזה היא מושג חמקמק, מטפיזי, שאין לו שום קשר לכאן ולעכשיו. לעשות את זה ככה… וואו. כמה אינטיליגנציה רגשית צריך בשביל זה.
הייתי יכולה לטחון לכם פרשנות על כל איור, אבל אני לא רוצה. אחד הדברים הכי חשובים שאני מלמדת מאיירים זה: האיור צריך לספר את הסיפור שלו בעצמו. איור הוא צורה של תקשורת-חזותית, ואם אנחנו לא מבינים משהו, אז כנראה שלא הסבירו לנו את זה באיור. הרי לא תרוצו אחרי ילד שקנה ספר ותצעקו: “הי ילד!!! בעמוד עשר יש איזה משהו, שאני חייבת להסביר לך!!!” במקרה של תמרה, אפשר לישון בשקט. הכל שם: המציאות הפגומה, הזכרון הנוזלי, הקסם החמקמק… בהנאה לכן.
תמרה, כמו שבטח שמתם לב, היא תלמידת IAC המכללה לאנימציה (מה שמסביר, אגב, איך היא יודעת לעשות את כל הזויות האלה והמבטים מלמעלה ומלמטה). IAC הם שותפים שלנו לדרך, והשנה יצרנו יחד קורס משותף: הוא קורה בIAC אבל נוצר עבור תלמידי מאיירימים. אבי בלייר, שהוא אמן ענק (ממש בקרוב בבלוג) גם כמאייר וגם כאנימטור, מלמד רישום. יש מלא מורים לרישום, אבל אבי מלמד רישום שמותאם במיוחד למאיירים, שצריכים לעצב דמויות. מה ההבדל? רשמים שמגיעים מעולם האמנות, עוסקים בכתמים, קוים, נפחים, כמה נותנים לנייר להכנס – דברים כאלה. אנחנו צריכים שלד שעליו אפשר להלביש את עיצוב הדמות שלנו. איזה דמויות צריכים לצייר יוצרי תוכן לילדים? פעוטות, ילדים ונוער (ילדים נראים לגמרי אחרת בגילאים שונים, והבנים מתפצלים מהבנות כשהם הופכים ל”נוער”). אז בזה מתמקד הקורס של אבי הפעם, וזה ממש קשה. אפילו אמני הרנסנס הגדולים ביותר התקשו באחד הזה…
הקורס יתקיים בשני סמסטרים – ניתן להירשם לאחד מהם או לשניהם במחיר מוזל. למחירים וסיליבוס
איור: אבי בלייר