בלוג

זה סיפורה של שירלי בראון, שהגיעה אלי לקורס יסודות-האיור עמוסה חששות ובטוחה שאין לה את זה בכלל, כנראה. לפני כמה ימים פגשתי חברה, מרצה בכירה באחת האקדמיות, שסיפרה לי שתלמידה שלה חולמת ללמוד איור, אבל פוחדת נורא שאין לה את מה שצריך בשביל זה. החברה שלי המליצה לה ללמוד איור ב”מאיירימים”, אבל היא לא בטוחה שיהיה לה אומץ. אמרתי לה שבלי אומץ אני לא יכולה לעשות כלום. אני מכירה המון מאיירים שמגיעים ללמוד אצלי בתחושה שאין להם את זה, אבל יש להם את האומץ לבוא ללמוד, להשאיר מאחור את האגו, לקבל משובים, לנסות עוד פעם. זה התנאי היחיד להתקדמות במקצוע. חוץ מזה, היא צריכה לבחור ללמוד אצלי כדי לקבל ממני את השיעור שהיא צריכה. לשירלי היה האומץ ומהר מאד ראיתי שהגרלתי אחת מוכשרת כמו שד. מפה, זה היה רק להתמקצע.

מנטורינג (אני אוהבת לקרוא לזה “ליווי אישי” אבל אפרת אומרת שאי אפשר לקרוא לזה ככה, זה לא נשמע טוב…) הוא אחד השירותים הפחות ידועים של מאיירימים. מקבלים אותו רק בוגרי קורס טקסט-תמונה, רק פעם אחת, עבור הפרויקט הגדול הראשון שלהם. הרעיון הבסיסי נועד לפורר חומה: הוצאות ספרים ממוסדות לא נוטות לתת צ’אנס למאיירים צעירים, מפני שהעורכים והעורכות לא מכירות את תהליכי העבודה שלהם ולא בטוחות כמה הם אמינים. כבר שמעתי על מאיירים שנטשו פרויקט באמצע. ככה נוצר מילכוד מעצבן: מאייר שרוצה לאייר ספר יכול לקבל צ’אנס רק אם הוא כבר אייר ספרים, אבל אך הוא יהיה מאייר שכבר אייר ספרים, אם הוא או היא לא יקבלו צ’אנס לאייר ספר ראשון?

סיון למדה אצלי בזמנו בקורס עיצוב-דמות ואחרי שנים נרשמה ל”טקסט-תמונה”. הפער בין מה שהיא עשתה אצלי כעת למה שהיה בעבר הוא כל המרחק שיש בין מתחילים מוחלטים למקצוענים.

מקצה הסקיצות הראשון שסיון שלחה לי (היו שם לפחות עשר סקיצות כאלה, שדרך אגב, מבחינתי? זה המאפיין המובהק למקצוענות. ככל שעובדים יותר מתקדמים יותר, אין דרך לעקוף את זה) – התאפיין במכנה משותף.

לפעמים, אני נתקלת בטקסט ומתה מקנאה: למה הוא אייר ולא אנייייי? זה לא קורה לי הרבה, כי הייתי מאיירת מסוג דיוה וזכיתי המון פעמים לבחור את הטקסטים שלי לאיור. פעם נהדרת אחת אפילו נכתב סיפור לכבוד איור שלי (“גוזלים בראש”, כבר הופיעה פה הגרסה של לילך הברמן), אבל כולנו חמדנים: רואות טקסט מעולה, רוצות!!! לכן, זה היה מוזר בעיני שרק אופיר בחרה את הטקסט הזה, שהוא קודם כל מצחיק נורא (רונה כועסת על ההורים שלה, ומודיעה להם שהיא עוברת משפחה. במקום להתנגד, ההורים זורמים איתה, עוזרים לה לארוז, מכינים לה כריך לדרך, ובאופן כללי מרתיחים לה את הדם עוד יותר). חוץ מזה, יונתן כותב נהדר דמויות של בנות. המאייר המקורי של הספר הוא אביאל בסיל הנפלא (אם אביאל נוגע בזה, זה הופך להיות שוס ברגע), אבל מה לעשות? יש לו מגרעה: הוא בן. זה נכון שגברים מאיירים נפלא דמויות של ילדות (זוכרות את אוליביה? איאן פאלקונר ז”ל נתן בראש באחד ההוא), אבל אני מאמינה שרק אנחנו, הילדות, יכולות להטביע את עצמנו בים של ורודים ונצנצים ברמה שאופיר השתוללה עם הספר הזה. לא היה לי פה הרבה מה לעשות, למעשה. רק לצעוק “לא לצמצם!!! לכי עם הורוד עד הסוף!!!” ואין מה להגיד. יצא לה ספר קסום. בואו איתנו למסע הורוד שלנו. בסוף תראו נצנצים, באחריות!

מה שמקסים בספר הזה: הרבדים שלו.
ברובד הראשון והמיידי יש סיפור מאד פשוט: ילד שלא כל כך אוהב חתולים, קצת כמו אמא שלו. אבא שלו מביא לו גור חתולים ג’ינג’י והכל משתנה (מה שמוכיח שלא צריך נושאים גדולים בשביל לכתוב סיפורים גדולים).
ברובד שמתחת קורה משהו מאד מעניין: מתח סמוי בין ההורים. האבא חותר תחת ההחלטה של האמא, שלא מעוניינת בחתול בבית, ומעביר, במהלך מבריק את הילד לצד שלו. יש בזה משהו טיפה מריר, אולי פחות מתנחמד ומאד מאד אמיתי – זו גם הסיבה שכל כך רציתי לאייר את הטקסט הזה בזמנו.