אני העגלונית שגנבו לה את הדיליז’אנס כדי לזרוק אותה מהדלת בזמן שהוא דוהר אל העתיד, או משהו כזה. שמעתי את משפט העגלונים והדיליז’נסים כל-כך הרבה שברור לי שזה נשתל ע”י לוביסטים שמחפשים להכשיר את הביזה המלכותית. לא, לא שגיאת כתיב, תודה שהערתם.

לכל האמנים בעולם, בכל התחומים שיש, יש פצע והוא מקבל המון צורות – הכי שכיחה היא “תסמונת המתחזה”.
זה הולך ככה: אני כל כך גרועה, שמגיע לי שאין לי עבודה.
אני כל כך איום, שלא ברור למה הציעו לי עבודה.
העבודה שהציעו לי היא רק כי אני נקלעתי בדרכם והמאיירים הבאמת טובים לא היו שם.
קיבלתי את העבודה כי הלקוח שלי לא שווה הרבה בתחומו. הוא לא ממש חשוב ולא ממש מוכר – וזה מה שמגיע לי.

הסיפור הזה, עומד על הגבול העדין בין יצירה לילדים לשירה למבוגרים. יש בו הרבה יותר עמודים מהנהוג בספר ילדים רגיל, והוא מאויר במקור בשחור-לבן. אני אתחיל מגרסתה הנפלאה של תמי בצלאלי, שעכשיו תורגמה לגרמנית, עם האיורים המקוריים (מדהים כשלעצמו. לרוב הם מתרגמים טקסט ונותנים למאייר מקומי לאייר אותו) ואז אמשיך לגרסתה ההפוכה, הצבעונית, הילדית והנפלאה של ליהי אופיר, מקורס טקסט-תמונה שלנו.