לפעמים, אני נתקלת בטקסט ומתה מקנאה: למה הוא אייר ולא אנייייי? זה לא קורה לי הרבה, כי הייתי מאיירת מסוג דיוה וזכיתי המון פעמים לבחור את הטקסטים שלי לאיור. פעם נהדרת אחת אפילו נכתב סיפור לכבוד איור שלי (“גוזלים בראש”, כבר הופיעה פה הגרסה של לילך הברמן), אבל כולנו חמדנים: רואות טקסט מעולה, רוצות!!! לכן, זה היה מוזר בעיני שרק אופיר בחרה את הטקסט הזה, שהוא קודם כל מצחיק נורא (רונה כועסת על ההורים שלה, ומודיעה להם שהיא עוברת משפחה. במקום להתנגד, ההורים זורמים איתה, עוזרים לה לארוז, מכינים לה כריך לדרך, ובאופן כללי מרתיחים לה את הדם עוד יותר). חוץ מזה, יונתן כותב נהדר דמויות של בנות. המאייר המקורי של הספר הוא אביאל בסיל הנפלא (אם אביאל נוגע בזה, זה הופך להיות שוס ברגע), אבל מה לעשות? יש לו מגרעה: הוא בן. זה נכון שגברים מאיירים נפלא דמויות של ילדות (זוכרות את אוליביה? איאן פאלקונר ז”ל נתן בראש באחד ההוא), אבל אני מאמינה שרק אנחנו, הילדות, יכולות להטביע את עצמנו בים של ורודים ונצנצים ברמה שאופיר השתוללה עם הספר הזה. לא היה לי פה הרבה מה לעשות, למעשה. רק לצעוק “לא לצמצם!!! לכי עם הורוד עד הסוף!!!” ואין מה להגיד. יצא לה ספר קסום. בואו איתנו למסע הורוד שלנו. בסוף תראו נצנצים, באחריות!