מתן רוב היתה חברה בקבוצה שלנו הרבה זמן ויום אחד היא פשוט נרשמה לקורס טקסט-תמונה. היא הביאה איתה ראסטות, צחוק נפלא, תועפות של כישרון ואיזו נינוחות כזו, שאיפשרה לי לאתגר אותה עם דרישות, טענות ומענות. באמצע הקורס היא סיפרה לי שהיא ומשפחתה מפונים מהצפון (הגושרים) וגרים במלון בכנרת. סליחה, אתם מבינות מה זה לעשות את השיעורים של קורס טקסט-תמונה בחדר מלון? זה לא ריטריט במשכנות-שאננים, שם ישבנו גם בכינו את ציירנו את ציון. לא. זה ילדים בוכים “אמא, הוא עשה לי!” ובעל שצריך בדיוק לדבר איתך ואין-אין-אין פינה להסתגר בה. אז כשתסתכלו על היופי הזה שהיא יצרה, תזכרו גם את זה. אין תרוצים: אמנים טובים יכולים לעבוד גם על הרצפה, מאחורי העציץ הגדול ליד החדר אוכל. עובדה.
הנה מה שמתן מספרת על עצמה:
ספרי לנו קצת על עצמך, איפה למדת איור, איך הגעת למאיירימים?
שמי מתן רוב. בת 38 ואם ל-2. מאיירת ואנימטורית עצמאית מזה 14 שנים, ומתמקדת באיור ספרי ילדים החל מ 2015. עבדתי עם הוצאת “אופיר ביכורים” ועם “ספרי צמרת” ובשנים האחרונות אני מאיירת בעבור הוצאת “ספרי ניב”.
מאז ומתמיד אהבתי את העולם המצויר ובתור נערה הייתי משרבטת לחברי לכיתה דמויות מתוך הקומיקס האהוב עלי באותה התקופה, “זבנג”, מאת אורי פינק הנפלא.
לעולם האיור המקצועי הגעתי דרך לימודי אנימציה במכללת תל חי. בלימודים הייתה לי התנסות ראשונית בעיצוב דמות שצפויה לקבל הנפשה ובעיקר, קיבלתי כלים לבימוי סצנה ובנייה נכונה של סיפור.
על ליאורה שמעתי לראשונה ממאיירת אחרת שעברה אצלה קורס והתחלתי לעקוב אחרי קבוצת “מאיירימים”. לקח לי כמה שנים של מעקב עד שעשיתי את הצעד אבל בסופו של דבר הצטרפתי לקורס “טקסט-תמונה” על מנת לשדרג את היכולות שלי ולהשתפר.
כמו איזה מאייר את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת.
בגיל ההתבגרות הייתי מכורה לאיוריו של אורי פינק וכנערה הושפעתי מאוד מסדרות האנימה היפניות. כאשר נכנסתי עמוק יותר לתחום ספרי הילדים, התאהבתי באיורים של אביאל בסיל. הפשטות החכמה של כל קו וקו שהוא יצר והצבעוניות הרוויה והמדוייקת שלו הייתה קסומה בעיני. אמנם סגנון הציור שלי מאוד שונה מהסגנון של אביאל, אבל אני בהחלט שואבת ממנו השראה בכל הקשור לבניית קומפוזיציה והתמודדות עם צבע.
איורים: אביאל בסיל
ספרי לנו על החוויה שלך בקורס טקסט-תמונה (בכל אספקט שאת רוצה) והאם הוא הועיל לך מקצועית ואיך?
נרשמתי לקורס “טקסט-תמונה” בתקופה שהתבררה בדיעבד כתקופה מאוד מורכבת בחיי אבל הרגשתי שליאורה מושכת אותי קדימה ולא מוותרת עלי וזה נתן לי את הכוח לא לוותר לעצמי. הקורס לא היה פשוט כלל ודרש ממני השקעה רבה ועמידה בזמנים דחוקים, אבל את הכלים המדויקים שקיבלתי שם לא יכולתי להשיג מניסיוני האישי בלבד. במהלך הקורס נתבקשנו לבחור סיפור אחד מסיפוריה של אורית גידלי המופלאה. בגלל שעד כה יצא לי לאייר בעיקר ספרי ילדים לגילאים הצעירים, החלטתי לאתגר את עצמי ולבחור בסיפור “אנשים נגעו בירח”, שהוא סיפור יותר לירי ובוגר.
מה החלום המקצועי שלך? מה את רוצה לעשות ולאן את שואפת להגיע?
אני אוהבת את תחום האיור עבור ספרי הילדים והוא מאוד ממלא אותי. הייתי שמחה מאוד לעבוד גם עם הוצאות גדולות בארץ וגם להרחיב את העבודה שלי מעבר לים ולאייר עבור הוצאות ספרים בחו”ל.
מתוך: קטלוג מאיירימים 2024
מתן מגיעה מעולם האנימציה, ויודעת להפעיל דמויות מכל הזויות. זה מעולה, כי זה חוסך לי המון עבודה: היא יודעת איך לעשות דמות עקבית (מלפנים, מפרופיל, מאחור, מלמעלה, מלמטה), מבינה את האקס-פקטור של זה, Likability – הדרך לייצר דמות (טובה או מרושעת) שנאהב, ומבינה קומפוזיציות קולנועיות. מפה אפשר לצאת לדרך.
ואז… אוי טו דה ויי. קיבלתי את מצגת הטיפוסים המפוקפקים הזו, כולם בצבע בז’. אני אגיד לכם משהו על צבע בז’: זהו צבע ההסוואה של העדה שלי. הפנים שלנו בז’. הבגדים שלנו בז’. הספה בסלון? בז’. הקירות – בז’. האוכל שלנו בז’ (הגזר שעל הגפילטע לא נחשב. פעם סבתא שלי אמרה שככה כנראה הם מצאו אותנו). כל מה שצריך זה לשבת, ככה, כמו שאנחנו על הספה והם לא יראו שאנחנו שם. “את בטח זוכרת שאנחנו מאיירות, ככה, בכל זאת… אה… ספר ילדים?” שאלתי את מתן בעדינות (בכל זאת, עוד לא ידעתי כמה היא יודעת להפריד את הבדיחה מהמשוב).
וזה הרגע לספר לכם: בכל קורס טקסט-תמונה, רגע לפני שהוא מתחיל, אפרת עושה לי שיחת הכנה. “אל תשכחי בשום אופן להגיד להם שכשאת אומרת “זה מצחיק אותי” – את מתכוונת לזה כמחמאה” היא אומרת לי כל פעם. לגודל השמחה, מתן התפוצצה מצחוק כשנתתי לה את המשוב של הבז’ והלכה למקצה שיפורים.
“באמת הרבה פחות בז'” החמאתי לה “וגם הזקן נהיה ככה, חמוד”. אמרתי לעצמי שנתמודד עם נושא הצבע מאוחר יותר, ושלחתי אותה לעשות את איור הסביבה בה קורה הסיפור. אחד הדברים שלמדתי מזמן, כמאיירת (ועוד יותר כמורה), שכדי לא להיתקע, כדאי לגוון את התרגילים: פעם צבע, פעם שחור לבן עם כמה שיותר נושאים וזויות. דווקא כשמשחררים משהו שתקוע לנו בראש, מגיע רגע שהוא נופל לבד. תיכף תראו איך צדקתי.
האיור הימני היה נחמד, ווירטואוזי מהבחינה הרישומית, אבל לא היה בו את יסוד הקסם שהסיפור הזה מבקש. “אנשים נגעו בירח” הוא סיפור כמעט סוריאליסטי, שמדבר על זכרונות נוזליים, על סחר בזכרונות ועל אנשים שנגעו בירח. באיור השמאלי היה משהו פצפון שמשך את תשומת לבי. “הדלת עם הירח ושביל הכוכבים?” אמרתי למתן “כן. את זה. תגדילי לי את זה בשקל תשעים.” האיור הזה, אגב, מדמה מין מעבדת זכרונות ענקית, אלא שהטקסט המוביל אותנו שם את ההתרחשות בחוץ ולא בפנים ומתן היתה צריכה לחשב מסלול כוכבים מחדש. אז היא שלחה לי את זה וקיבלה משוב בן מילה אחת (שזה מה שרוב התלמידים שלי רוצים, תכל’ס): “בום!”
זוכרות, אמרתי לכן שאני מקפידה לתת כל פעם תרגיל שונה לגמרי? זו שיטה נפלאה לאוורר חסמים יצירתיים: אם מתאבססים על שלב אחד, מאד קשה לעבור לשלב שאחריו. לכן, איפה שהוא באמצע, כשכולם כבר מתים לצייר סוף-סוף את הדמות בסביבתה, אני עוברת למשהו אחר לגמרי: לטרינג: תורת איור האותיות. לטרינג מוצלח מאפשר למאיירים לשלוט בלוק המלא של היצירה: מהעטיפה ועד (אם צריך) קטעים מילוליים בתוך הטקסט (לכו לקרוא את טורי הבלוג שהתייחסו לספר “נונה ומחק האוויר”. שם מופיעה המילה “שללינג”, שהיא המילה הלא-נכונה של נונה, שזורקת אותה מחבורת הילדות. זו גם הזדמנות פז ללטרינג נפלא). יש מלא דרכים לעשות את זה, אני מלמדת את כולן – מתן עשתה אחד ממש מוצלח, אז אי אפשר לכתוב בלוג בלי להראות את זה. נכון?
בינתיים עשינו גם שיעור צבע.
אני מלמדת כעת קורס טקסט-תמונה (אנחנו בשיעור השני – עיצוב דמות כל הגיבורים). זה מאפשר לי לראות כמה משקל שמים התלמידים על צבעוניות וזה די משעשע אותי, כי אני יודעת שבשניה שהם ילמדו איך ליצור סקאלה צבעונית בשיטה שלי – כל הדמויות שלהם ישתנו ואף אחת מהם גם לא תזכור מה היא והוא עשו בהתחלה. אני אפילו אומרת להם את זה, אבל הם לא מאמינים לי. ככה זה. עד שלא מקבלים את הידע – לא יודעים.
אבל בואו נעשה רוורס. זה איור קונספט: האודישן של המאיירים, האיור שמציגים ללקוחה ונועד להראות לה כמה אנחנו מתאימים לאייר את ספרה. בקורס זה התרגיל שבא אחרי שיעור מספר שלוש, והוא מסיים את שלב הצבע של החלק הראשון בקורס. אחרי זה יוצאים לדרך א-רוכה בשחור ולבן. אני מראה את זה כי יש פה מלא דברים ששימחו אותי ופותחו בהמשך: המעבר הקסום שבין כל מה שמוחשי (הרחוב, הבית) למה שלקוח מעולם הקסם (הכרכרה, השמיים), דמות הזקן ו… הברז כיבוי-אש, שהוא סוג של דמות בפני עצמה. מה לא אהבתי פה? את זה שרואים את הזקן מאחור (אני הייתי פוסלת על זה סקיצה אם הייתי לקוחה) ואת הפאזל. ראיתי את הרעיון הזה אלף פעם, וחשבתי שמתן יכולה להביא משהו יותר טוב. וזה היה נכון! היא באמת הביאה.
כשמסתכלים על העטיפה המלאה של מתן רואים איך הכל הגיע הביתה. הפאזל עף, הזקן בא אלינו לפנים, וברז הכיבוי הפך לחפץ-קסם, שמייצר את שלולית הכוכבים. מילה על “חפץ קסם”: בז’אנר הפנטזיה יש כל מיני מושגי יסוד שאין באיור רגיל. כשלימדנו (אורית גידלי ואני) קורס כתיבה ואיור אגדות, שזה פלח לא מבוטל ביצירת פנטזיה – זה היה אשכרה נושא של שיעור שלם. החפץ הקסום, שמקשר בין עולמות, צריך להיות בו זמנית שגרתי מאד, אבל עם איזה כוח קסום שהופך אותו שונה מכל ברזי-הכיבוי (למשל) שראיתם. אסור להאניש אותו לגמרי, כי אז אנחנו מתנגשים חזיתית עם הטקסט המוביל אותנו. אם זו דמות – היא אמורה להופיע בסיפור. לכן חשוב להשאיר אותו באיזה אזור ביניים אפור, שבין לבין. כדי להדגיש את זה, מתן עשתה פורזץ של ברזי כיבוי. רק אחד מהם מכיל את היכולת להעביר אותנו יקום.
אני חייבת מילה על שער גדול + הקדשה. באופן מסורתי, השער הגדול משתרע רק על צד שמאל של הכפולה (בעברית), ומימין באה ההקדשה. מצד שני, כשבניתי את השיעור בקורס שמלמד שער גדול ופורזץ, ראיתי כל מיני אפשרויות ואני אוהבת אפשרויות. אמרתי לתלמידים שלי להתעלם מהפרדיגמה – וזה מה שיצא. אה, ושימו לב ללטרינג ולזוית העל ממנה רואים את סבא. זה בול כוח העל של האנימטורים שבחבורה – הם יודעים לשנות זווית, ולא מתעקשים לצייר את הכל מגובה העיניים.
אני הולכת להראות לכם עכשיו (בלי לברבר יותר מדי) את שלושת הכפולות העוקבות שמתן איירה. אחר-כך נדבר קצת על מסע האמן.
נתחיל בעיצוב הדמות: זוכרות את הדמויות מההתחלה (רוכל הזכרונות עם הכובע קאובוי והגיטרה)? תראו כמה יפה התוצאה הסופית. מתן לא התפשרה על הרעיון: הוא עדיין נועל מגפי בוקרים עם חגורה, אבל אין לו פרופס מיותרים: אבזם החגורה הוא סמל האינסוף ועל הצוואר יש לו שעון חול. אין כובע ואין גיטרה – כי אין להם מקום בסיפור. זה סוג של ניקוי-ראש שקורה בקורס הזה.
הדבר החשוב השני שקרה פה: מתן איירה לראשונה בחייה טקסט קנוני, מהסוג שמקבלים מאיירים ידועים. פעם או פעמיים בחיים שלי הציעו לי טקסט חצי-אפוי והסכמתי, מטעמים כלכליים, לאייר אותו. זה היה קשה, זה היה מאמלל (גם לי וגם לסופר שהרגיש כמה אני מתעבת את הטקסט שלו) וזה נגמר בבכי. אחרי-זה הפסקתי להתפשר. כשהיה לי זמן ולא היתה לי עבודת איור, איירתי משהו שאני אוהבת – טקסט של סופר גדול מהארץ או העולם. זה מה שפתח לי את הדלתות לעבודה מקצועית גם בארץ וגם בעולם. עורכי ספרים מעדיפים לראות שאיירנו טקסט משובח, גם אם זה לא יצא לאור במקום לקבל איורים בינוניים שנעשו לספר שיצא לאור. איך אני יודעת שהאיורים בינוניים? אני לא יודעת. אם הם נפלאים, אז אין שום בעיה. מתן עשתה לספר הזה איורים נפלאים. גם אורית גידלי אמרה ותמי בצלאלי, שאיירה את הספר במקור נאנחה בלחש ואמרה “אני בחיים לא הייתי יודעת לעשות את זה” ותמי יודעת לעשות הכל. רק אומרת. הנה, ההוכחה:
הקורס הבא שלנו, לא קורה במאיירימים. הוא שת”פ שעשינו עם IAC, המכללה לאנימציה והוא חשוב-חשוב למאיירים שמסגננים דמויות ריאליסטיות יחסית. לכל מי שמאיירת ראש של ילד בן שלוש, גוף של ילד בן שש, וכפות רגליים במידה 46 – זו ההזדמנות לפתור את זה סופית. את הקורס מעביר אבי בלייר, שהוא גם אמן ענק וגם מאייר ואנימטור נפלא (תראו את הספרים האחרונים של ינץ לוי), אבל מבחינתי הוא קודם כל אחד המורים הכי טובים שיש בארץ היום. אבי מלמד איור מותאם למאיירים: אנחנו צריכים לדעת איך בנויה התשתית, כדי שנוכל לסגנן מעליה את הדמות, וזה בול מה שתקבלו. הקורס מתחיל ממש עוד מעט, הוא בנוי משני סמסטרים (בראשון תאיירו פעוטות וילדים עד גיל שש ובשני – ילדים יותר גדולים ובני נוער). אפשר להירשם רק לאחד מהם, או לשניהם במחיר מוזל.
באיור: דבורה נצר-גרינברג הסתבכה קצת עם דמות כיפה אדומה בקורס יסודות. העברנו לאבי, הוא הסביר את הטעות (במילים ובקווים) ובום!