בלוג

יודעות למה תמרה אחרונה? או. יפה ששאלתם. כי היא תמיד מאחרת. כל ערב הגשה: “אני יכולה לקבל עד מחר בבוקר?”, כל בוקר: “אני יכולה עד הצהריים?” אני מודיעה לה שאין מצב שאני מכניסה את זה למצגת, כי היא עבר הכל גבול וכל תעלול – ואז מגיע משהו כל-כך גאוני שאי אפשר לנשום, ואני מכניסה למצגת עשר דקות לפני השיעור, ומקללת בקול רם ברוסית ועברית בו זמנית.
זה גם פרויקט הגמר שאיתו רציתי לסיים, כדי להשהות את ה”וואו!!!” לעוד קצת זמן. תהרגו אותי וזהו. תמרה בחרה את הספר “אנשים נגעו בירח” של אורית גידלי, כי הוא בוגר יותר וסוריאליסטי מאד. תמרה אוהבת פנטזיה (בקרוב פותחות הרשמה לקורס) וזה התאים לה כמו כפפה ליד.

בשיעור הראשון של קורס יסודות צריך להביא חפץ שיש איתו סיפור. רז סיפרה שני סיפורים, אחד מהם אני אוהבת במיוחד: כשרז היתה ילדה בכיתה א’, אמא היתה נותנת לה שני שקלים לקנות משהו טעים בקיוסק בית-הספר. פעם הדודה שלה הקפיצה אותה לביה”ס ולא היו לה שני ₪ בארנק, אז היא נתנה לילדה מטבע של עשר. רז לא ידעה מה לעשות את זה, וילד ערמומי אחד קלט את זה. “תני לי את זה, ואני אתן לך שני ₪” הוא הציע לה בנדיבות. רז עמדה לתת לו את המטבע, אבל מורה ערנית נכנסה בעובי הקורה וכשרז חזרה הביתה… חיכתה לה הרצאה עם בדידים!
אחרי זה הייתי רגועה כמלפפון. מי שיודעת להוציא כזה סיפור ממטבע של עשר, יכולה ללמוד הכל.

מתן רוב היתה חברה בקבוצה שלנו הרבה זמן ויום אחד היא פשוט נרשמה לקורס טקסט-תמונה. היא הביאה איתה ראסטות, צחוק נפלא, תועפות של כישרון ואיזו נינוחות כזו, שאיפשרה לי לאתגר אותה עם דרישות, טענות ומענות. באמצע הקורס היא סיפרה לי שהיא ומשפחתה מפונים מהצפון (מפלסים) וגרים במלון בכנרת. סליחה, אתם מבינות מה זה לעשות את השיעורים של קורס טקסט-תמונה בחדר מלון? זה לא ריטריט במשכנות-שאננים, שם ישבנו גם בכינו את ציירנו את ציון. לא. זה ילדים בוכים “אמא, הוא עשה לי!” ובעל שצריך בדיוק לדבר איתך ואין-אין-אין פינה להסתגר בה. אז כשתסתכלו על היופי הזה שהיא יצרה, תזכרו גם את זה. אין תרוצים: אמנים טובים יכולים לעבוד גם על הרצפה, מאחורי העציץ הגדול ליד החדר אוכל. עובדה.

צאלה יפה, שקוראת לעצמה “זקנת המאיירות” (לא נכון, היו נשים מבוגרות ממך שלמדו במאיירימים) לא בחרה (הפתעה!) לאייר את הספר על הקשיש שמאבד את הזכרון הכי יקר לו. במקום זה, היא איירה את הספר על הילדה שאמרה את הדבר הלא נכון, ומי שהיתה ילדה (כן, ספציפית ילדה) זוכרת מעולה את הרגע שזה קרה לה, ממש כמו לנונה מהספר “נונה ומחק האויר” מאת אורית גידלי.

מרגישות את החשמל שבאוויר? לא? זה לגמרי בסדר, סתם הייתי צריכה שורת פתיחה טובה כדי להציג לכם מאיירת שהיא… אה… מהנדסת חשמל. היא בחרה לאייר את הספר “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי.

מאוד אהבתי ללמוד בקורס. רציתי מאד ליצור בתוך סביבה של אנשים שרואים את העולם כמוני – זה היה מאוד חסר לי כמאיירת. בקורס מצאתי את האנשים והסביבה האמנותית שהיו כל כך חסרים לי. אני שומרת עד היום על קשר עם החברים שלי מהקורס וזה מאוד עוזר לי.
לאחר הקורס, רכשתי ביטחון עצמי והמון ידע על עולם האיור ואפילו זכיתי לעבוד עם הלקוחה הראשונה שלי. זה היה מאוד מאתגר, כי לוח-הזמנים לפרויקט היה קצר. בקורס למדנו לעמוד במשימות בתוך זמן קצוב, ולכן הצלחתי להכין עבור הלקוחה שלי ספרון ליום הולדת של בעלה, בפרק זמן קצרצר. היא היתה מאד מרוצה.

בפריים הזה נולד ריקוד התרנגולות של השער הגדול. מה שעוד יש פה זה הבובה-אפרוח: בכל פעם שמופיעה בובה של ילד בספר ילדים, אנחנו מתיחסים אליה כסוג של אלטר-אגו, שמספר משהו על הגיבורה. הבובה הזנוחה שבין רגלי אמא-תרנגולת, מעידה על זה שהאפרוחית באמת מרגישה שהיא מוכנה-מוכנה.
“מוכנה מוכנה” גרסת עירית אביר

הפעם אתם הולכות להכיר את גיא סלמניק. גיא בחר לאייר את היצירה הכי עצובה, הכי בוגרת ומפוכחת ועדינה של אורית גידלי: “אנשים נגעו בירח” ולפני שאני מדברת על היוצר והיצירה, בואו נכיר את גיא יותר טוב.

טוק טוק מי אני ומה שמי.
מי אתה אביב סתיו פלד