ביה”ס המקוון לאיור של ליאורה גרוסמן

אנשים נגעו בירח גרסת המאיירת ליהי אופיר

הרעם קטע את הקלטת הפרקים האחרונים של “החוקים” עבור אתר עברית באולפן הביתי שלנו, אז ירדתי לסטודיו, פתחתי את המחשב, וחשבתי לעצמי: “מה ישמח את שלושת קוראי האהובים?” ומיד עניתי לעצמי: “עונג שבת חדש. הגיע הזמן.” השנה, עסקנו בקורס טקסט-תמונה ביצירותיה של המשוררת והסופרת אורית גידלי, שהן אגוז מ-אד קשה לפיצוח. למה? ברצינות? אני אגיד לכן בדיוק למה:

קודם כל, כי חלק מהטקסט קורה כמו בקומיקס – בתוך האיורים. זה דורש שת”פ הדוק בין סופר למאייר, ועבורי כמורה – הם מקשים מאד על הוראת הקורס. אני צריכה ללמד אמנים לפרש טקסט-כתוב, אז להעמיס על זה מהלכי קומיקס מורכבים? אוי. ביקשתי מאורית שתאפשר לי להוריד לתלמידים את המעמסה והיא הסכימה. חלק מהם בחרו להתמודד עם זה כמו שזה, וזה די מדהים בעיני.

שנית כל: כי אורית עובדת רק עם השופרא-דשופרא של האיור הישראלי. איה גורדון-נוי איירה את שני הספרים הראשונים, עומר הופמן את האחרונים, ובאמצע – תמי בצלאלי הענקית, שאיירה את “אנשים נגעו בירח”.

הסיפור הזה, עומד על הגבול העדין בין יצירה לילדים לשירה למבוגרים. יש בו הרבה יותר עמודים מהנהוג בספר ילדים רגיל, והוא מאויר במקור בשחור-לבן. אני אתחיל מגרסתה הנפלאה של תמי בצלאלי, שעכשיו תורגמה לגרמנית, עם האיורים המקוריים (מדהים כשלעצמו. לרוב הם מתרגמים טקסט ונותנים למאייר מקומי לאייר אותו) ואז אמשיך לגרסתה ההפוכה, הצבעונית, הילדית והנפלאה של ליהי אופיר, מקורס טקסט-תמונה שלנו. בואו נצלול, חבר’לך. ממילא יורד עכשיו גשם.

נ.ב אם יש לכן ולכם אנשים שרוצים ללמוד אצלנו במאיירימים ומתלבטים: אנא, שלחו לefrat@meayrimim.com לינק לאתר, אינסטגרם או סתם פורטפוליו קטן של שמונה איורים שכוללים דמויות וסביבה.

הטקסט המקראי ואיורי תמי בצלאלי
אי-אפשר, לצערי, לשים את כ-ל הטקסט של “אנשים נגעו בירח”, אז הנה הגרסה המקוצצת:
אדם זקן וערירי עומד ומהבהב: הזכרונות שלו מאשתו האבודה רוז’י, הולכים ודוהים, חומקים בין אצבעותיו. ממש באותו רגע מגיע רוכל הזכרונות ובנו, ומציע לרכוש מהזקן את הזכרון הפגום הזה. הזקן מסכים, האלטע-זכרונות נוסע הלאה, ורק אז מפנים הישיש את מלוא משמעות המעשה שעשה. הוא הולך (לאט מאד) לחפש את הרוכל. כשהוא מוצא את האלטע-זכרונות ובנו, הוא דורש מהם להחזיר לו את הזכרון שלו מרוז’י. הרוכל מסרב – עסקה זו עסקה, בכל זאת. הבן שלו, שהוא נער רגיש ופחות, איך לומר, מעודכן מבחינה עסקית – מציע לזקן בלחש לבצע סחר חליפין. הזקן מבין שאין ברירה, ומציע לרוכל זכרון יקר מפז: הנחיתה על הירח.
את השאר אתם חייבות לקרוא לבד, גדול עלי להעביר את זה.

כמה מילים על האיורים של תמי בצלאלי: הם עדינים, רכים, בוגרים, ומאד מאד נוגעים בירח. קשה, ממש קשה להתחרות בזה, אלא אם הולכים לכיוון אחר לגמרי…


איור: תמי בצלאלי, מתוך “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, הוצאת כנרת

עטיפה, ליהי אופיר לא רק לקחה את הספר הזה לכיוון אחר – למעשה זה כמעט הכיוון ההפוך. זה לא רק העניין של הצבעוניות העזה אלא הבחירה בקהל יעד אחר.
הספר מציב אתגר מיוחד למאיירים: כל הדמויות הן בוגרות שלא לומר – מבוגרות, רק בן הרוכל צעיר (אנחנו לא יודעות באמת את גילו). תמי בחרה לאייר את בן-הרוכל כילד, אבל ליהי הרגישה שנכון יותר לאייר אותו כנער, ובכל זאת למצב את הספר בעולם הילדים. איך? או. טוב שבאתם. כנסו, כנסו.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

עיצוב דמות האלטע-זכרונות ובנו
כשליהי התחילה את עיצוב הדמות של האבא והילד – היא הלכה לכיוון של חצי קוסם (כולל הכובע הבלתי-נמנע) וחצי נוכל. באנגלית יש לזה שם מיוחד: טריקסטר.
אהבתי את הפרשנות הזו של ליהי, אבל לא את הצורה שהיא קיבלה: “אם את רוצה לצייר טריקסטר” אמרתי לה “אל תלכי ישר אל הקלישאות החזותיות: כובע הקוסם הבלתי-נמנע, הסחורה שבתוך המעיל, השעון שמייצג את הזמן החולף – יצוגים, סמלים, בלה-בלה-בלה.” ליהי היתה אז תלמידה חדשה – היא לא עברה את קורס יסודות-האיור, בו התלמידים לומדים להכיר את כל השטויות שלי והחל מהשיעור השישי – לא להתרגש מהן. היא באמת לא ידעה מה אני רוצה ממנה. “תנסי להעביר את כל מה שהוא הטריקסטר: נוכל שרמנטי וכו’
אבך בלי להשתמש בקלישאות חזותיות” ביקשתי ממנה. “אה, ואל תשכחי – גם האוטו-זכרונות הוא גיבור בסיפור.” נדמה לי שכשהיא ציירה אותו, הגיעה פריצת הדרך שלה…

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

עיצוב דמות הזקן
את הזקן, להבדיל, ליהי ידעה לצייר כמעט מיד. זה היה כאילו שהיא “מכירה אותו”. זה קורה לפעמים למאיירים. במקרה כזה כל מה שמורה צריך לעשות זה לא להפריע. אני למדתי את זה ממורתי האגדית, Ora Eitan שזה מה שהיא תמיד מספרת על האופן בו היא לימדה אותי…

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

איור הקונספט הוא סוג של אודישן, ולכן הוא קורה מוקדם. כל תלמידי טקסט-תמונה חוטפים אפופלקציה מהרגע הזה, בו (אחרי שאיירו את כל גיבורי הספר) הם נדרשים להביא איור גמור, סגור, צבעוני. “זה מהר מדי!” הן תמיד בוכות לי. “איך אני עושה את זה עכשיו???” אבל אין ברירה. זה האודישן. עורכים מציעים ספר ליותר ממאיירת אחת, וזו ההזדמנות לשכנע אותם בפרשנות שלכם. למען האמת? סקיצת הקונספט של ליהי היתה מאד מדויקת. הסביבה: תל אביב הישנה, אזור מגוריו של הזקן – מעובדת לפרטי פרטים. ההחלטה (שעוד תתפתח) להכניס את הזכרונות למזוודות – כבר נמצאת פה. הדמויות סגורות למדי. הצבעוניות – לא רעה בכלל. “אל תדאגו” אני תמיד אומרת ברגע הזה לתלמידים שלי “האיורים בספר יכולים להיות רחוקים מאד מסקיצת הקונספט שלהם. המטרה: לגרום להוצאה לעבוד אתכם. הצלחתן? יופי. עכשיו ממשיכים.”

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

סביבה א’.
השלב הבא הוא איור סביבה. אני מבקשת מהתלמידים לאייר את המקום המרכזי בו קורה הסיפור. מאחר והם צריכים לאייר רק שלוש כפולות עוקבות, זה בדרך כלל ממקד אותם במקום אחד (למרות שאני למשל, עושה איור כזה לכל מקום שמתואר בטקסט שלפני. אני אוהבת לתכנן מראש איפה הכל קורה). ליהי ניסתה לפתור לעצמה את המקום בו הזקן משיג את האלטע-זכרונות ובנו ודורש מהם את הזכרון שלו בחזרה. אני חשבתי שהמיקום שלהם בלונה פארק החלומי מקסים – זה לא באמת קשור לטקסט ולא טוען אותו במשמעות חדשה. פרופ’ שי רודין קורא לזה: “לפתוח רובד חדש לטקסט”.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

סביבה ב’
בגרסה השניה שלה למקום בו נפגשים הזקן והאלטע-זכרונות, ליהי יצרה מפעל זכרונות. היא ראתה ברוכל הזכרונות מין תעשיין אקסצנטרי, שהעסק המשגשג שלו הוא עיבוד זכרונות של אנשים. מאד אהבתי את זה למען האמת.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

איור סביבה ג’
הוא הזדמנות מעולה בשבילי להסביר למה מה שהיא עשתה זה בסדר גמור, למרות שאין שום איזכור למפעל כזה בטקסט של אורית:
כמאיירים, אסור לנו לזוז מילימטר מהתיאורים שיש בטקסט. אם כתוב בטקסט שילדה ניגנה בחלילית – אי אפשר לאייר אותה מנגנת בחליל צד. מה שלא כתוב בטקסט – ניתן להרחיב ולפרש בכל צורה העולה על דעתנו. זה מקום לדיבייט גדול בין מאיירים לסופרים. בדר”כ סופר ירצה שהמאייר יצמד לטקסט ככל הניתן והמאייר ירצה לעוף על כנפי הדמיון. עורך טוב ימצא את שביל הזהב שיאפשר לספר להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמו, ואין ספק – יעל גובר, העורכת המקורית, היא יחידה במינה. אני לעומת זאת, תמיד אהיה בצד של המאיירים – אין מה לעשות. זה בית ספר לאיור…

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

סקאלה צבעונית
בחירת הסקאלה הצבעונית שינתה לחלוטין את הכיוון של הספר, ולקחה אותו למקום הכי מעניין שאפשר. מה שעוד מעניין זה מקור ההשראה שלה. בחיים לא הייתי בוחרת את הציור הזה של מאטיס (שהיה, אגב, הנושא של הספר הנפלא של דורית פלג: “אמנות ההכרחי”). הצבעוניות בו מפולגת, כל הצבעים רבים זה עם זה. ליהי לקחה את הצבעוניות, שינתה את המינונים וגרמה לזה לעבוד.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

עטיפה
כמורה לאיור, למדתי לפרק דברים מסובכים – כמו עטיפה של ספר, למרכיבים שניתן ללמד. כמאיירת, אגב – אני חושבת שאני מאיירת עטיפות מחורבנת. רק אחרי שפירקתי את זה, ולימדתי את זה ושיכללתי את עצמי – הבנתי בערך גם איך לעשות את זה. הנה מה שלמדתי על עטיפות:
א. עטיפה צריכה להיות פשוטה ונוחה לעיכול. המטרה שלנו היא לתפוס את האיש שנכנס לרגע לסטימצקי לקנות מתנה לילד, ולגרום לו להרים את הספר שלנו.
ב. היא צריכה להיות כמו פסל: מעניינת מלפנים ומאחור בו זמנית. (בארץ, אגב, נהוג לשים המון מלל מאחורה. בחו”ל מצניעים אותו באמצעות הדפסת “ג’קט” – שזה עטיפת נייר שמתקפלת פנימה לתוך הכריכה. שם שמים את המידע על הסופר בצד אחד ועל הספר בצד השני).
ג. את זה לימדה אותנו הסופרת, מאיירת ועורכת תמר הוכשטטר: מאחר שהיום עטיפות מופיעות בקטן בחנויות הוירטואליות, צריך תמיד לבדוק איך היא נראית בקטן.

במקרה הזה: בום! על כל הסעיפים.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

פורזץ
בדרך כלל פורזץ (הדף שמחבר בין הכריכה לפנים הספר, ונועד בעיקר להסוואת פגמים בהדבקה) אמור להיות פשוט. אני תמיד מביאה את הדוגמא של “נייר כסף באריזה של שוקולד”. זו רמת החשיבות שלו בעיני. כמורה, אני מלמדת כמובן את נושא הפורזץ לפני ולפנים כולל דוגמאות שונות ומשונות, והבחירה הזו של ליהי היא אחת האיזוטריות. אנחנו זוכרות כמובן את האיור שהביא אותנו לפורזץ הזה. הוא נועד להיות איור סביבה, למקום בו יתרחשו חילופי הדברים בין האלטע-זכרונות לבין הזקן. ככל שהתקדמנו הבנו שאי-אפשר להשתמש בזה כנקודת מפגש. בטקסט כתוב בפרוש שהם נפגשו בדרך ולא בתוך חלל סגור, וכמו שהסברתי לכם קודם: אם זה בטקסט, אי אפשר להתווכח עם זה. מצד שני, מה? נוותר על מפעל המזוודות? “בואי נעביר אותו לפורזץ” אמרתי לליהי. “זה יהיה הסיפור שאת מספרת על רוכל הזכרונות ובנו, ישיר ממך אל הילד הקורא…”

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

שער גדול
בדיעבד, כשאני מסתכלת על זה לאחור, אני רואה שגם בדף הזה יש משהו חדש ומפתיע. זה שער גדול, וכמו כן הוא: שער לילדים. נכנסים דרכו גם לעולם הספרות וגם לעולם האמנות. באופן מסורתי – השער הגדול יאויר על דף לבן, באופן שירמוז אך לא יסגיר את הבאות. השער הגדול של ליהי הוא בעצם עוד עטיפה, והוא באמת הוגש כסקיצה לעטיפה במקור. התלבטנו איזו משתי הגרסאות יותר נכונה כעטיפת הספר, והגענו למסקנה שזו – פחות שיווקית. היא מכילה רק את הזקן ואת הירח. מצד שני – אני חושבת עכשיו שזה יכול היה לעבוד גם להיפך, כי מי אמר שזקן וירח זה לא טוב? מי? אה. שיט. אני. אין לי שום תרוץ.
כך או כך, השימוש בצבע מלא, יחד עם הפורזץ המקורי – יצר משהו חדש שאינו שכיח בספר ילדים: הקפיצה לתוך הספר כאילו מתחילה הרבה יותר מוקדם. זה נפלא בעיני.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

כפולה 1
אני לא רוצה לפרשן לכם – כי הנה הטקסט. איור, כמו שאני מלמדת את תלמידי השכם והערב – הוא חלק מעולם התקשורת-החזותית. יש נטיה היום למאיירים חדשים לעשות את מה שאני עושה כאן בעצם – לדברר את האיור שלהם, להסביר את המניעים והמחשבות, להוסיף (אם זה איור קלאסי) את המכחולים והעפרונות בהם ציירו. האמת היא שאסור לדברר איור שבא עם טקסט. אם הוא לא מתקשר עם הקורא, אז צריך לשנות אותו…

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

כפולה 2
אני לא אפרשן לפיכך את האיור עצמו, אבל כן אספר לכם על כמה דברים ממש חשובים שנכנסו לפה, ואנחנו אפילו לא יודעים:
הראשון הוא תחקיר חזותי. אפשר לצייר דברים כאלה מהדמיון, אבל הדמיון שלנו הוא קצת כמו ספוג – הוא מתייבש די מהר, ואז צריך להרטיב אותו עוד פעם. תחקיר חזותי, תקופתי (הנחיתה על הירח קרתה בשנות השישים בכל זאת) הוא דרך מעולה לעשות את זה.

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

כפולה 3
דבר נוסף שאני מלמדת בשיעור נפרד, ורוב האנשים לא לגמרי מודעים לו הוא אמנות הפרטים הקטנים. כן, יש ספרים מינימליסטיים יפהפיים בעולם, אני מעולם לא אהבתי אותם כילדה. כל הכיף מבחינתי היה “לקרוא” את הספר בתמונות ולגלות דברים קטנים שהמאייר של הספר השאיר רק בשבילי – כמו כלוב קטן עם ציפור בהר של מזוודות. אגב, ליהי רוצה שתדעו שאת הכפולה הזו בספר אתן אמורות להפוך (ספר נקרא “לרוחב”, והכפולה הזו נקראת “לאורך”). ועכשיו, שהגענו עד הלום, אני רוצה למחוא כפיים לליהי – שלקחה את הסיפור הזה למקום שהוא לגמרי שלה ונתנה לנו איתו חוויה חדשה לגמרי, שיש לה טעם של ממתק. לא?

איור: ליהי אופיר, עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, קורס טקסט-תמונה 2024, מאיירימים

Scroll to Top