קשה לי להקיף בראש את כ-ל מה שעשינו בתקופה הראשונה הזו של ההקמה, שלא לדבר על כל מה שקרה בשנתיים וחצי שעברו מאז. חילקנו בינינו את העבודה: אפרת הלכה לחקור את כל מה שקשור לניהול, הקמה, סליקה, הרשמה, צבירת מידע, קשרי לקוחות ופילוח קהלי יעד. אני לקחתי על עצמי את הצד היצירתי: מבניית הקורסים עצמם והמצגות שלהם (עבודה קשה מאד, לאור העובדה שאני מתעקשת שהכל יהיה מעוצב באותה שפה חזותית) וכלה במיתוג. אפרת בנתה את המנגנון של היצור החדש ואני נתתי לו צורה. מפעם לפעם הראנו זו לזו מה השגנו, ויצאנו להליכות ארוכות מאד בהן גלגלנו רעיונות.
התחלתי ממה שידעתי לעשות, שזה לאייר. אם יש פה מישהו שצריך עצה באיך לפצח פרויקט ענק ואמורפי שצץ משום מקום ולא ברור לאן הוא הולך, הרי שזו עצתי: תתחילו תמיד במה שאתם יודעים ותעבדו תמיד עם מה שיש לכם. אל תנסו נואשות להשיג את מה שלא זמין ומידי – זה יבזבז לכם זמן.
ההתחלה היא השם. השם דורש לוגו. לוגו מאוייר שמייצג את הרעיון. הנה מה שהיה לי לתת:
כן, כן. בית + עפרון = בית ספר לאיור. פסלתי את זה על הסף מיד: אני לא רוצה לקשור את בית הספר שלי בעפרונות צבעוניים (אולי יום אחד אשתמש בזה כלוגו למשהו אחר).
עם כל הכבוד לי, ליאורה גרוסמן, מאיירת, סופרת, חוקרת איור ישראלי ומורה לאיור, בלה-בלה-בלה – הלוגו הזה הולך נגד כל החזון שלי. זה לא רק בית הספר של ליאורה גרוסמן: זה בית ספר של התלמידים של ליאורה גרוסמן. לא רציתי לעשות לוגו שמבוסס רק על הדמות המאוירת שלי (ועל האותיות העקומות לא נדבר לעולם. שמעתם? לעולם!!!)
ואז יצא לי הלוגו הזה. אני לא יודעת להסביר לכם מה זאת אומרת “יצא לי”. מכירים את הרגע הזה בו אתם עושים משהו שהוא הכי לא נכון מכל בחינה, אבל אתם פשוט חייבים? הלוגו הזה ברא את עצמו והתעקש לצאת החוצה, ולא היה לי איך לעמוד בדרכו.
“אני לא יודעת… הוא נורא מורכב” אמרה אפרת את מה שידעתי שלא בסדר. לוגו צריך להיות פשוט – אמרו לי אלף פעמים בבצלאל. לוגו צריך להיות קליט. לוגו צריך לעבוד בהקטנה. יכולתי ממש לשמוע את המרצים שלי לעיצוב מצקצקים מולי את “זה לא הדבר עצמו, זה רק מתחפש לדבר עצמו” הטוב והמוכר. אבל אני ידעתי. “זה הלוגו” התעקשתי מול אפרת, שהתעקשה בחזרה להבין למה. “כי הוא מייצג את ההבנה שכל האמנים הם קצת חיזרים” הסברתי לה וגם את הרעיון שהלב של בית-הספר הוא הקהילה. “בסדר” הפתיעה אפרת. “אבל השם לא קריא כרגע. או שתשני אותו, או שתעשי רק איור ונעצב סביבו. הסכמתי איתה וחוץ מזה, רציתי להכניס גם את עצמי לתוך הלוגו, כדי לייצג את שיתוף הפעולה המיוחד בין תלמידים ומרצים.
שתינו הסכמנו שזה יפה, ועכשיו נשאר לצבוע. עשיתי המון גרסאות, שלחתי למשאל הקהל בפייסבוק. הדעות היו חלוקות במידה שווה. תודה רבה לכם באמת…
“זה נראה כמו סלון של אלמנה בבן-יהודה שטראסה” אמרה אפרת. “גם האחד עם הכחול?” שאלתי בתקווה. “שונאת אותו” היא אמרה נחרצות. המשכתי לחפש.
“אני כבר לא רואה הבדלים. יש לי כאב ראש. אני אוהבת את הורוד (על גופתי המתה – ל.ג) ושונאת את התכול (אוף! – ל.ג)” אמרה אפרת. זה באמת נכון, גם לי כבר כאב הראש.
עשיתי את מה שאני תמיד עושה במצבים האלה:
וכשהתעוררתי, התישבתי ליד שולחן העבודה וצבעתי את הלוגו בצבעים הסופיים שלו.
אחרי שעשיתי את זה, התחלתי לחשוב: המממ… זה יפה וטוב, אבל אולי אני ואפרת נצטרך לוגו יותר אישי? ככה נולדו הליאורת
והלוגו של אפרת: התתיפלצת.
ואז הבנתי שאני צריכה לאייר דמויות. הרבה דמויות. כל דמות תייצג תחום או אמן או מרצה. מפלצות קטנות ומוזרות וחמודות שאוהבות לצייר, כמו שאנחנו תמיד …