את אפרת אני מכירה מהיסודי, אבל רק בכיתה י’ מצאנו את עצמנו באותה קופסה. בהתחלה היה רע מאד: לא סבלנו זו את זו. שנה חלפה, שנה באה, דברים קרו והפכנו לחברות הכי טובות.
להיות חברות הכי טובות זה לא בדיוק מתכון לעסקים משותפים. למעשה? פוטנציאל הנזק עולה בהרבה על כל תועלת אפשרית, אלא אם התועלת האפשרית הזו נבנתה מלכתחילה. אני, אתם מבינים, סובלת מליקויי למידה הנובעים כנראה מהפרעת קשב וריכוז. לא היית ילדה שמפריעה אבל לא הצלחתי להקשיב בכיתה. ההוראה הנחרצת שמורים הנחיתו אז – לא לשרבט במהלך השיעור מנעה ממני כל אפשרות להתרכז במה שאומרים. אפרת, להבדיל, ניחנה ביכולת הקשבה מופלאה וזכרון אינסופי לטווח ארוך. כשחזרנו הביתה, היא היתה מספרת לי מה אמרו, ואני הייתי כותבת לנו את שיעורי הבית בשני קולות: אחד שלי ואחד שלה. זה עזר לי מאד כסופרת, שלא תחשבו.
מאז עברו מים רבים בירמוך. אני למדתי תקשורת-חזותית בבצלאל והיא למדה הפקה לתאטרון באוניברסיטת ת”א. אני איירתי ספרים, והיא ניהלה מופעים. לא סתם מופעים, תודה ששאלתם: היא עבדה עם הגדולים ביותר: ריטה, דנה ברגר, אבטיפוס. אני הרמתי תערוכות, והיא ניהלה הצגות. בנקודה מסוימת היתה בינינו השקה: אני הייתי ויז’ואלייזר במשרד הפרסום טמיר-כהן יעקובסון והיא היתה טראפיק במשרד הפרסום “מגזרים”, שהתמחה בניסוח מסעות פרסום בהתאם לפילוח מגזרי. עד היום היא הולכת לארוחת צהריים שנתית עם הבנות – אחת מהן חרדית, השניה ערביה נוצרית, השלישית רוסיה…
בנקודה מסויימת עברנו לכרכור – אני בהתחלה, ואפרת כעבור כמה שנים. באמצע התחתנו (אפרת יותר ואני פחות), נולדו לנו ילדים, חגגנו ימי הולדת ולילות סדר וראשי שנה, הלכנו לארוחות ויצאנו להליכות. היינו כבר חברות מאד ותיקות, מהסוג שיודע הכל ואין על מה לדבר יותר. אני המשכתי עם איורים ותערוכות והרצאות והיא הצטרפה לדאטה-מדיה – עסק לאיסוף ופילוח מידע עסקי, בו היא שותפה עם בעלה.
הכל השתנה בקורונה. יצאנו לחל”ט, נכנסנו לסגר, ישבנו בבית מבוהלות וראינו את העולם שהכרנו מתמוטט סביבנו. “את יודעת מה?” אמרתי לאפרת בתום שיחה מיואשת אחת “את הרי ניהלת טאלנטים בעבר. אני טאלנט. בואי תנהלי אותי. אני צריכה להעביר סדנת קולאז’ לציבור הרחב, ואני לא מצליחה להשתלט על הצד המעשי…” מפה לשם – ואני לא לגמרי בטוחה איך זה קרה, קפצנו תלמה ולואיז למים העמוקים והקמנו בית-ספר לאיור.
בהתחלה פרפרנו ובלענו המון מים. ניסחנו לעצמנו שאלות:
מי נגד מי בתחום הזה?
איפה נמצאים התלמידים שלנו?
איך לפנות אליהם?
וכמובן – שאלת השאלות: איך להפוך את כל העניין המבאס של סליקה, הרשמה, דיוור ישיר, ניהול כיתה ובקיצור, כל החלקים הקטנים שלא אוהבים לחשוב עליהם ומאפשרים את קיומו של גוף מסורבל וגדול ומאפשרים לו לזוז קדימה.
כדי לענות תשובות, עשינו בדיוק את מה שאני מלמדת את התלמידים שלי כל הזמן: יצאנו לעשות תחקיר עומק ובינתיים עסקנו בשאלת השאלות: איך יקראו לנו?
איורים עם מאיירים? (יבש כמו מדבר סהרה)
מקשקשים? (אני, עם כל הכבוד, שואפת לנהל בית-ספר מקצועי. תקשקשו עם אמא’שכם.)
אולי רק מאיירים עם…? (תכננו להוסיף שם מתחלף של מרצה אורח)
מאיירימימאיירימאיירימים… זימרה לי אפרת בסוף עוד שיחת-תסכול שסופה מי ישורנו.
“זהו!” אמרתי לה. “מה זהו?” עצרה אפרת את הזימרור המעצבן.
“זהו! זהו! מאיירימים – זה השם!”
הסברתי לה שהשם הזה מכיל את כל מה שאני חושבת שלימודי איור צריכים להיות: מאיירים שמאיירים עם מאיירים. כן, חלק מהמאיירים האלה הם מרצים שבאים ללמד, אבל כולנו קודם כל מאיירים. חוץ מזה – כל כמה שלמדתי מהמורים שלי, למדתי באותה מידה מהחברים שלי לכיתה ומאוחר יותר – מהתלמידים שלי.
רצינו מין בית-ספר כזה, שאין בו התנשאות. בית-ספר שבו מי שמלמד אותך מוכן ללמוד ממך, ומי שלומד איתך מלמד אותך עוד יותר. “אז בעצם אנחנו רוצות… לבנות קהילה” אמרה אפרת “אז בסדר. מאיירימים.” היא אמרה והלכה לבדוק פלטפורמות להקמת בית-ספר וירטואלי.
אני, לעומת זאת, נשארתי ליד השולחן שלי וניסיתי לתת צורה לכל העסק הזה…