אתם אולי לא יודעים, אבל התחלות בספרים נחשבות לעניין ממש גדול – בסדנאות כתיבה מקדישים לזה שיעור שלם. איזה מזל שזה לא ספר – זה בלוג.
שיהיה ברור: לא חשבתי לכתוב בלוג ולא רציתי לכתוב בלוג וכפרתי שנים בחשיבותו של בלוג בשיווק ו…לא זוכרת מה עוד, אבל החיים זרמו, מאיירימים הוקמו ואפרת שכנעה אותי. מסתבר שבלוג הוא הדרך הטובה ביותר להציג אותנו, ואת החזון שלנו והכי חשוב: את המאיירימים שלנו, אז אין לי ברירה – אתם כאן, אני כאן, אז יאללה, מתחילים.
הנה אני: ליאורה אלכסנדרובנה גרוסמן. אלכסנדרובנה זה שם פטרונימי – זה אומר שאבא שלי הוא אלכסנדר ואני אוהבת את אבא שלי, ואפילו כתבתי עליו ספר – אז לאחרונה הוספתי את שמו לתוך שמי. אני מאיירת. תמיד הייתי מאיירת, מאז גיל שלוש בו סרבתי לשמוע סיפור שהיו בו איורים מכוערים ואמא שלי קנתה לי מחברת ואמרה לי: “אה, ככה? אז תאיירי אותו בעצמך!” ככה התחלתי.
למדתי בבצלאל וזה לא היה לי קל: התקשיתי להבין מה רצו ממני בהתחלה, לא הצלחתי לחבר את הנקודות ורק אחרי המון אימונים זה פתאום התחיל להתחבר לי.
מה שאף פעם לא התחבר לי זה המוסכמה הזו שאמנים צריכים להיות רק אמנים – אף פעם לא רציתי להיות רק דבר אחד, אפילו באיור. עובדה: איירתי סטוריבורדים ומודעות פרסום, בזמן שאיירתי ספרי ילדים, בזמן שאיירתי מדור אוכל יומי לנירה רוסו, שגלש איכשהו לאיור בעיתונים. במקביל הייתי פעילה באגודת המאיירים, וכך גיליתי שאין יצוג למאיירים ישראלים בחו”ל (אוי הימים שלפני הרשתות החברתיות…) ואצרתי את תערוכת “ישראילוסטרייטור” עם משרד החוץ. התערוכה הצליחה ממש, אז שלחו אותי להרצות בירידי ספרים ברחבי העולם. פעם נסעתי עם נורית זרחי לייצג את ישראל בירידים בדרום אמריקה, אני אספר לכם על זה יום אחד. אחר-כך זכיתי בעיטור אנדרסן ואיתו נסעתי לדנמרק ושם שאלו אותי שאלות על איור ישראלי, אז התחלתי לחקור וכך נולדה תערוכת “אני מכאן” – שהיתה רטרוספקטיבה של איור ישראלי מאז 1948. טוב, טכנית – 1947, כי “פרפר נחמד” יצא שנה לפני קום המדינה, אבל לא היה מצב שלא אכניס אותו לתערוכה כזו, נכון? אז גם זה הלך לא רע, אבל היתה שם כל-כך הרבה עבודה שאמרתי לעצמי: אין מצב שאני עושה את זה שוב! ולכן עשיתי את זה שוב שנה אחר-כך, ואצרתי תערוכה של ארבעה יוצרים צעירים, שהציגו במוזיאון צעצועים קטן בנמל יפו. תערוכת “בובה עם סדק” אולי לא היתה התערוכה הכי חשובה בשבוע האיור השני של תל-אביב, אבל איכשהו היא הפכה לתערוכה הכי פופולארית. משהו בחזון של דייב יעקב, שיזם והפיק והשתתף בתערוכה הזו – הדליק את ההשראה לאלפי מבקרים. “למה את רק אוצרת תערוכות לאחרים?” שאלה אותי קולגה מוערכת במיוחד. “הגיע הזמן לתערוכה שלך.” לפיכך, ומכיוון שהתחייבתי לא לעשות את זה שוב לעולם, הרמתי שנה מאוחר יותר תערוכת יחיד בה הצגתי את איורי ויקי-בום בגלריית “אסופה”. בזמן ששהיתי בגלריה קיבלתי טלפון משגרירות ישראל באיטליה והם ביקשו שאקים להם את הביתן הישראלי הרשמי בתערוכת ספרי הילדים בבולוניה.
אמרתי: “מה????”
אמרו: “צ’ופ-צ’ופ! התערוכה לא תקים את עצמה ויש לך רק חצי שנה.”
אמרתי לדייב: “לך לנוח. יש לנו חצי-שנה בלי לישון בלילה” ואז הרמנו את הביתן בבולוניה, שהתפוצץ ממבקרים, ונבחר לאחד הביתנים המובילים בתערוכה והדבר הכי מוזר שקרה בו? מאיירים של חו”ל הגיעו לביתן להראות תיקי-עבודות, אז הבנתי שהצלחנו…
כשחזרנו – אמרתי לדייב “תזכיר לי, במקרה שארצה לעשות משהו מטופש כזה עוד פעם, לעולם לא לעשות את זה שוב!” דייב שכח להזכיר לי, אז הרמתי שנה אחר-כך תערוכת יחיד נוספת בבית-אריאלה: “גוזלים בדף” שהוקדשה לתהליך העבודה שלי על הספר “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין. בסוף התערוכה אמרתי לבעלי: “זו הפעם האחרונה שאני עושה דבר כזה, תרשום!” בעלי רשם. למחרת התקשרו אלי ממגזין “הפנקס” והודיעו לי שאני מקבלת פרס “תרומה משמעותית לספרות הילדים הישראלית”, מה ששימח אותי נוראות, כי זה סוג של פרס מפעל חיים. “נפלא!” הודעתי לבת שלי, מיס מארץ’: “עכשיו אני יכולה לנוח.” מיס מארץ’ הנהנה בבוז כבוש, מה שהופך אותה לבן-אדם נאלח, שלא לדבר די-צודק, כי שתי דקות אחר-כך הציעו לי להקים את סדנת האיור במסגרת חממת חקאיה – שנועדה ליצור תשתית לספרות ילדים מקורית בחברה הערבית.
זה היה אתגר מטורף: כל שבוע בא נהג לקחת אותי לשפרעם, שם, במתנ”ס קטן באזור התעשייה, לימדתי איור ל12 איש, שאף אחד מהם לא הכיר הרבה ספרי ילדים ורובם לא ידעו לצייר. טאבולה ראסה. כך גיליתי שיש לי כוחות-על. אחרי שלוש שנים, סיימתי את הדרך עם חממת חקאיה, וקיבלתי הצעה מפתה מבית-אריאלה, שביקשו שאעביר אצלם סדנאות איור לקהל הרחב. מה זה קהל רחב? קהל שלא מסננים אותו, מה שיוצא – אני מרוצה. אני מניחה שיש הרבה אנשים שהיו חושבים שזו פחיתות-כבוד, אבל אני חשבתי שזה אתגר. בעצם? זה יותר מאתגר, זו היתה התחלה של חזון. זכרתי איך בשנה א’ בבצלאל, ניגשה אלי המורה למבוא-לאיור והציעה לי לעבור ללמוד דפוס במכללת הדסה. “אני מצטערת להגיד לך” היא בישרה בארשת מלאת רחמים “שממך מאיירת לא תצא”. מסתבר שהנבואה לא ניתנה למורות לאיור. אם ממני יצאה מאיירת אז כנראה יש מספיק אמנים נפלאים שם בחוץ, שלא למדו באקדמיה אבל אולי מסתתר בהם מאייר בכל זאת. את המאייר הפנימי הזה נדרתי לחלץ – זה החזון.
אני אדלג על החלק בו החלטתי להקדיש שנה לכתיבה, קיבלתי חוזה לשני ספרים מהוצאת כנרת, נשלחתי לחל”ט של קורונה, נתתי לתלמידים שלי סדנת קולאז’ בתמורה לשיעור בתפעול הזום. את הסדנה הזו העברתי גם לקהל הרחב, שנהר בהמוניו (טוב, היה אז סגר!) וגרם לי לחשוב שיש בזה משהו.
על החיבור שלי לחברה הכי טובה שלי לצורך הקמת בית-ספר המקוון לאיור, הנושא את השם המוזר “מאיירימים” אני כבר אספר לכם בפרק הבא ביצירה הספרותית הכבירה הזו. רק אסכם ואומר, שלמרות החלטתי הנחושה לא לעשות את זה שוב, אני אוצרת השנה תערוכה לתלמידים שלי בגלריה אלפרד בנווה צדק. אתם מוזמנים.