מתן רוב היתה חברה בקבוצה שלנו הרבה זמן ויום אחד היא פשוט נרשמה לקורס טקסט-תמונה. היא הביאה איתה ראסטות, צחוק נפלא, תועפות של כישרון ואיזו נינוחות כזו, שאיפשרה לי לאתגר אותה עם דרישות, טענות ומענות. באמצע הקורס היא סיפרה לי שהיא ומשפחתה מפונים מהצפון (מפלסים) וגרים במלון בכנרת. סליחה, אתם מבינות מה זה לעשות את השיעורים של קורס טקסט-תמונה בחדר מלון? זה לא ריטריט במשכנות-שאננים, שם ישבנו גם בכינו את ציירנו את ציון. לא. זה ילדים בוכים “אמא, הוא עשה לי!” ובעל שצריך בדיוק לדבר איתך ואין-אין-אין פינה להסתגר בה. אז כשתסתכלו על היופי הזה שהיא יצרה, תזכרו גם את זה. אין תרוצים: אמנים טובים יכולים לעבוד גם על הרצפה, מאחורי העציץ הגדול ליד החדר אוכל. עובדה.

צאלה יפה, שקוראת לעצמה “זקנת המאיירות” (לא נכון, היו נשים מבוגרות ממך שלמדו במאיירימים) לא בחרה (הפתעה!) לאייר את הספר על הקשיש שמאבד את הזכרון הכי יקר לו. במקום זה, היא איירה את הספר על הילדה שאמרה את הדבר הלא נכון, ומי שהיתה ילדה (כן, ספציפית ילדה) זוכרת מעולה את הרגע שזה קרה לה, ממש כמו לנונה מהספר “נונה ומחק האויר” מאת אורית גידלי.

מרגישות את החשמל שבאוויר? לא? זה לגמרי בסדר, סתם הייתי צריכה שורת פתיחה טובה כדי להציג לכם מאיירת שהיא… אה… מהנדסת חשמל. היא בחרה לאייר את הספר “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי.

מאוד אהבתי ללמוד בקורס. רציתי מאד ליצור בתוך סביבה של אנשים שרואים את העולם כמוני – זה היה מאוד חסר לי כמאיירת. בקורס מצאתי את האנשים והסביבה האמנותית שהיו כל כך חסרים לי. אני שומרת עד היום על קשר עם החברים שלי מהקורס וזה מאוד עוזר לי.
לאחר הקורס, רכשתי ביטחון עצמי והמון ידע על עולם האיור ואפילו זכיתי לעבוד עם הלקוחה הראשונה שלי. זה היה מאוד מאתגר, כי לוח-הזמנים לפרויקט היה קצר. בקורס למדנו לעמוד במשימות בתוך זמן קצוב, ולכן הצלחתי להכין עבור הלקוחה שלי ספרון ליום הולדת של בעלה, בפרק זמן קצרצר. היא היתה מאד מרוצה.

בפריים הזה נולד ריקוד התרנגולות של השער הגדול. מה שעוד יש פה זה הבובה-אפרוח: בכל פעם שמופיעה בובה של ילד בספר ילדים, אנחנו מתיחסים אליה כסוג של אלטר-אגו, שמספר משהו על הגיבורה. הבובה הזנוחה שבין רגלי אמא-תרנגולת, מעידה על זה שהאפרוחית באמת מרגישה שהיא מוכנה-מוכנה.
“מוכנה מוכנה” גרסת עירית אביר

הפעם אתם הולכות להכיר את גיא סלמניק. גיא בחר לאייר את היצירה הכי עצובה, הכי בוגרת ומפוכחת ועדינה של אורית גידלי: “אנשים נגעו בירח” ולפני שאני מדברת על היוצר והיצירה, בואו נכיר את גיא יותר טוב.