ליאורה גרוסמן

שוויצרו שבוע הספר חלק 2

יודעות למה תמרה אחרונה? או. יפה ששאלתם. כי היא תמיד מאחרת. כל ערב הגשה: “אני יכולה לקבל עד מחר בבוקר?”, כל בוקר: “אני יכולה עד הצהריים?” אני מודיעה לה שאין מצב שאני מכניסה את זה למצגת, כי היא עבר הכל גבול וכל תעלול – ואז מגיע משהו כל-כך גאוני שאי אפשר לנשום, ואני מכניסה למצגת עשר דקות לפני השיעור, ומקללת בקול רם ברוסית ועברית בו זמנית.
זה גם פרויקט הגמר שאיתו רציתי לסיים, כדי להשהות את ה”וואו!!!” לעוד קצת זמן. תהרגו אותי וזהו. תמרה בחרה את הספר “אנשים נגעו בירח” של אורית גידלי, כי הוא בוגר יותר וסוריאליסטי מאד. תמרה אוהבת פנטזיה (בקרוב פותחות הרשמה לקורס) וזה התאים לה כמו כפפה ליד.

בשיעור הראשון של קורס יסודות צריך להביא חפץ שיש איתו סיפור. רז סיפרה שני סיפורים, אחד מהם אני אוהבת במיוחד: כשרז היתה ילדה בכיתה א’, אמא היתה נותנת לה שני שקלים לקנות משהו טעים בקיוסק בית-הספר. פעם הדודה שלה הקפיצה אותה לביה”ס ולא היו לה שני ₪ בארנק, אז היא נתנה לילדה מטבע של עשר. רז לא ידעה מה לעשות את זה, וילד ערמומי אחד קלט את זה. “תני לי את זה, ואני אתן לך שני ₪” הוא הציע לה בנדיבות. רז עמדה לתת לו את המטבע, אבל מורה ערנית נכנסה בעובי הקורה וכשרז חזרה הביתה… חיכתה לה הרצאה עם בדידים!
אחרי זה הייתי רגועה כמלפפון. מי שיודעת להוציא כזה סיפור ממטבע של עשר, יכולה ללמוד הכל.

מתן רוב היתה חברה בקבוצה שלנו הרבה זמן ויום אחד היא פשוט נרשמה לקורס טקסט-תמונה. היא הביאה איתה ראסטות, צחוק נפלא, תועפות של כישרון ואיזו נינוחות כזו, שאיפשרה לי לאתגר אותה עם דרישות, טענות ומענות. באמצע הקורס היא סיפרה לי שהיא ומשפחתה מפונים מהצפון (מפלסים) וגרים במלון בכנרת. סליחה, אתם מבינות מה זה לעשות את השיעורים של קורס טקסט-תמונה בחדר מלון? זה לא ריטריט במשכנות-שאננים, שם ישבנו גם בכינו את ציירנו את ציון. לא. זה ילדים בוכים “אמא, הוא עשה לי!” ובעל שצריך בדיוק לדבר איתך ואין-אין-אין פינה להסתגר בה. אז כשתסתכלו על היופי הזה שהיא יצרה, תזכרו גם את זה. אין תרוצים: אמנים טובים יכולים לעבוד גם על הרצפה, מאחורי העציץ הגדול ליד החדר אוכל. עובדה.