קורס טקסט תמונה 2025 – ספרי יונתן יבין
קודם כל, סיפור קטן: קיבלתי, בזמנו, את הטקסט של “החתול דלעת משנה את הדעת” מהעורכת שלי בעם עובד. היא רצתה שאאייר אותו, אבל בדיוק עבדתי על שני ספרים להוצאה אחרת, אז ויתרתי בצער עצום. סוף טוב הכל טוב: העורכת נתנה צ’אנס למאייר צעיר, טרי מהאקדמיה: גלעד סופר. ככה קרה שלא רק הספר מצא את המאייר המושלם שלו. גם ספרות הילדים בישראל הרוויחה את אחד הסופרים/מאיירים הכי נפלאים שלה. גלעד סופר, חברי הטוב, עוד לא ידע את זה אז כמובן, אבל היום כולם יודעים.
מה שמקסים בספר הזה: הרבדים שלו.
ברובד הראשון והמיידי יש סיפור מאד פשוט: ילד שלא כל כך אוהב חתולים, קצת כמו אמא שלו. אבא שלו מביא לו גור חתולים ג’ינג’י והכל משתנה (מה שמוכיח שלא צריך נושאים גדולים בשביל לכתוב סיפורים גדולים).
ברובד שמתחת קורה משהו מאד מעניין: מתח סמוי בין ההורים. האבא חותר תחת ההחלטה של האמא, שלא מעוניינת בחתול בבית, ומעביר, במהלך מבריק את הילד לצד שלו. יש בזה משהו טיפה מריר, אולי פחות מתנחמד ומאד מאד אמיתי – זו גם הסיבה שכל כך רציתי לאייר את הטקסט הזה בזמנו.
בפני המאיירים שבחרו לאייר את הספר הזה עמדו שתי ברירות:
הראשונה היא לא להתייחס בכלל למתח בין האבא והאמא, פשוט להשאיר אותו בטקסט וליצור ספר חמוד ומתוק, ש”מתקן” את המימד הריאליסטי הקצת אפל הזה.
האפשרות השנייה היתה להתייחס לרובד העמוק יותר, ואז השאלה היא: איך? יעל בן ארי החליטה לזרום עם האפשרות השניה. בואו נראה איך היא עשתה את זה.
בשלב הראשון בקורס הזה התלמידים מאיירים את כל הדמויות בסיפור. כאן מתחילות כל ההחלטות החשובות. כמורה לאיור, אני לא מאפשרת לתלמידים שלי לאייר דמויות “כלליות” – כי אין כזה דבר: המין שלנו, העדה שלנו, המקצוע שלנו, צבע העור שלנו – כולם נושאים איתם מטענים. כיסוי ראש יכול להיות כובע קש, כובע מטיילים ומטפחת שקשורה בצורה מסוימת – כל החלטה שנקבל מספרת סיפור אחר.
יעל התחילה בדמויות מאד כלליות, למרות שהיא יודעת שאין מצב מבחינתי. בסדר. כולנו צריכות להתחיל מאיפה שהוא. “מה עושים ההורים?” שאלתי את השאלה הקלאסית שעד עכשיו שמרתי בשביל החבר של הבת שלי.
“חשבתי…” אמרה יעל עם שלוש נקודות ארוכות “אמא מורה ואבא… אולי בהייטק?”
אני את אבא בהייטק קיבלתי כבר במאה גרסאות שונות לאורך השנים. פשוט תאמינו למה שאני כותבת לכם פה: אין איך לצייר את זה. “אבא בהייטק” זה אבא כללי. אמא מורה, להבדיל, היא המון דברים: אחת שיודעת, אחת שנוזפת, אחת שקוראת לסדר ומהיכרותי עם הרבה מורות מהחיים – אחת שיש לה תחביב איזוטרי. “מה התחביב שלה?” שאלתי את יעל. “הה???” שאלה יעל במבוכה. אמרתי לה שתלך להחליף לאבא של הילד את המקצוע, ותיתן לאמא תחביב מוצלח. משהו יצירתי. משהו שאפשר קצת להסתלבט עליו…
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב דמות עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
יעל ישבה לחשוב על מקצועות שהם לא הייטק. זה אגב, לא עיסוק יצירתי שדורש איור. פשוט ביקשתי ממנה להכין רשימת מכולת של מקצועות מעניינים ובין כל הדברים שהיא כתבה שם היה גם “חקלאי”. זה עניין אותי. אני גרה באזור כפרי, מכירה חקלאים ויודעת שיש את אלה שסתם מגדלים מלפפונים בכיף ויש את החולמים, המשוגעים לדבר אחד: תרמילי וניל ענקיים, פרחי פאוניה סגולים, עגבניות שרי עם פסים של נמר – כזה. זה יופי, כי אנחנו מחפשות “טיפוס”. תיארתי ליעל את נפלאות הכפר, והיא לקחה את זה הלאה. מפה זה כבר היה די קל: אם אבא הוא חקלאי משוגע-לדבר, שמגדל צמחים בכל מיכל פנוי… אז האמא היא מורה מהסוג היצירתי, שאוהבת לרקום, לתפור, לארוג ולסרוג. הנה הם, כולל הסקאלה הצבעונית שלהם (יעל בחרה כמקור צבעוני את הציור של בוטרו, שדחפתי לעשרות האפשרויות שאני נותנת לתלמידים, כדי שתהיה גם אופציה סופר ססגונית. אף פעם לא התכוונתי שיבחרו את האחד הזה כמקור, אבל כל שנה, כמו שעון, מישהו בוחר).
איור:יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב דמות ויצירת סקאלה צבעונית עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
זה בטח נשמע מוזר לאדם מהצד: להמציא עיסוקים ותחביבים לדמויות פיקטיביות. אבל בואו תראו את התוצאות. אם משווים את המורה הזו למורה הקודמת (שהיתה בסדר גמור, אבל ממתי אנחנו מסתפקות בבסדר גמור?) – פתאום כל ההחלטות נראות הגיוניות. התספורת המדויקת, הפס הכחול בשיער, השרשראות, החגורה. גם האבא: יעל לא שינתה הרבה. הוא עדיין לובש חולצה משובצת ומכנסי ברמודה. אבל הזקן והשיער הפרוע ונעלי הבלנסטונס – ממקמים אותו בתודעה שלנו כמישהו מאד ספציפי. גם הילד שלהם הוא טיפוס. באחד השלבים הראשונים של היצירה – יעל נתנה לו עין עצלה, ומשקפיים מיוחדים לתיקון. אני מאד אהבתי את זה, כי אני אוהבת גיבורים “פגומים”. זה מוסיף לספציפיקציה של הדמויות, ואם היינו הולכות על זה – אני חושבת שזה היה גורם לנו לחשוב כמה שני ההורים דואגים לילד שלהם (למרות המתח התת-קרקעי ביניהם). לא הלכנו על זה, כי הרגשתי שזו החלטה ענקית מדי לקבל לבדי, ושאלתי את יונתן יבין לדעתו. יונתן הרגיש שליקוי כזה היה צריך להופיע בטקסט ואם הוא לא שם, עדיף שלא יהיה קיים. במובן הזה, יעל זכתה לעבוד מקצועית כמו שכולנו עובדים בתחום: מול הסופר והעורך. אם הסופר מתנגד נמרצות לרעיון, אנחנו מגיעים לעמק השווה או מוותרים.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב דמות עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
אם היינו בסרט, עיצוב הדמות היה התפקיד של השחקן. כל שחקן יגיד לכם, שהחיבור לדמות מגיע הרבה פעמים ממשהו קטן: צליעה. מצמוץ יתר. אביזר קטן ויחודי. הספציפיות הזו מאפשרת לנו להתחבר מייד. את האנשים האלה אנחנו מכירים. ועדיין: תראו כמה עבודה הושקעה בגוון הספציפי של השיער, בחירת החולצה, צבע המשקפיים, סוג הנעליים. מאיירות עושות את זה כי הדיוק חשוב לנו, כדי לבנות את הדמות הנכונה ביותר לסיפור.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב דמות עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
השלב הבא בקורס הוא יצירת הסביבה בה קורה הסיפור. בקולנוע קוראים לזה “לוקיישן” וזה חשוב בדיוק כמו עיצוב דמות (ולכן זה מקבל שיעור בפני עצמו גם בקורס יסודות האיור וגם בקורס טקסט-תמונה). בית או דירה? עיר או כפר? דירת שיכון או דירת גג מפוארת? כל החלטה שולחת אותנו לכיוון אחר לגמרי.
איור: ייעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב סביבה עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
משהו שחייבים להגיד (כי שלב עיצוב הסביבה מגיע בסוף שלב ארוך מאד של סקיצות מסוגים שונים): הסקיצות שאנחנו עושות לצורך בניית העולם של הגיבור, שונות מהסקיצות הכלליות והפשוטות שאנחנו עושים כדי להעביר רעיון למשל. בסקיצות סביבה צריך לדייק ולהכביר בפרטים (גם אם אח”כ עושים לזה גרסה מינימליסטית יותר) רק אז אנחנו יודעים לראות בעיני רוחנו כל חלק בסיפור. המאיירים הכי מקצועיים יוצרים סקיצות כאלה לכל מקום שמתואר בסיפור. אני ביקשתי מהתלמידים רק את המקומות שמתוארים בשלוש הכפולות העוקבות שהם בחרו לאייר (הנה עוד סיבה להסתפק בשלוש כפולות, ולא לדרוש מסטודנטים יצירת ספר שלם). מה שאהבתי באיור הזה של יעל זה הזליגה של החוץ פנימה (יעל אמרה לי שבראש שלה – האבא הוא חובב טבע מכל הסוגים. הפראיות הטבעית של אבא מול היצירתיות המאולפת של אמא). עוד אהבתי את המקום הגדול שתופסים החפצים של הילד (הפאזל הלא גמור, שאף אחד לא אוסף) וכמובן – שוס השוסים: האקווריום במיכל המים המינרליים. אני לא מבינה איך אף אחד עוד לא עשה את זה באמת.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, איור קונספט עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
איור הקונספט של יעל כבר הכיל את כל המרכיבים הנפלאים האלה של עיצוב הסביבה שלה, אבל ההחלטה הראשית כאן שונה. הבית כאן הוא לא בית בכפר אלא דירת דופלקס וכן – זה ממש משנה את הקונטקסט, כי זה אומר שהחיבה של אבא לחקלאות היא תחביב ולא בהכרח עיסוק – מה שמניח את שני ההורים על אותו מישור. תראו איך שינוי זעיר של תפאורה משנה את המסר. זו גם לא הצבעוניות של הסופית עדיין – זו הסקאלה הטבעית של יעל, שנוטה לאזן בעדינות בין גוונים ולא אוהבת שמשהו בולט מדי באיור. זו תכונה שאני שואפת למגר, לפחות בזמן הקורס שלי – כי איור חייב ליצור חווית משתמש צבעונית, שמאפשרת לקורא לעקוב אחרי הגיבור. השימוש הרב בגוונים קרים יוצר תחושת מרחק. למרות שהחתול קרוב אלינו, והילד לכאורה לובש בגד בגוון חם יחסית – אנחנו עדיין קצת רחוקים. עכשיו תראו מה קרה לאותו איור אחרי שיעל החליטה להשתגע וללכת על הסקאלה הצבעונית של בוטרו:
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
ביום השיעור הגדול בו אני מלמדת את כל הנדרש לאיור עטיפה מעולה, אנחנו עושים תרגיל כיתה שמוקדש ללימוד נושא הלטרינג.
לטרינג קיים גם באיור וגם בעיצוב, אבל באופן קצת שונה: עבור מעצבים מדובר בבניית מה שנקרא “לוגו-טייפ”, פונט ספציפי שנוצר עבור מערכת עיצובית כמו לוגו או שם המוצר. עבור מאיירים מדובר באיור שם הספר. מעצבים לא תמיד אוהבים שאנחנו עושים את זה, אבל זו זכותנו ולדעתי גם חובתנו: השם שלנו הוא זה שמופיע על הכריכה בסופו של דבר. לטרינג ניתן לעשות בהמון דרכים: אפשר לשים דגש על האיור או על האותיות (פה יש קצת משניהם). אני לא אכנס לפרטים, אבל מאחר ויש לי הזדמנות להראות לכם לטרינג ממש מוצלח שיעל עשתה עבור הספר – אני לא רוצה לפספס אותה. הנה:
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, לטרינג עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
הנה הלטרינג הזה בתוך העטיפה המלאה של הספר. שימו לב, אין דלעת בסיפור, זה רק השם של החתול – אבל עטיפה היא מוצר שיווקי. היא נועדה להזמין לקוחות לקחת אותה ליד, ולא לייצג נאמנה את האמת הספרותית. זה תפקיד ששמור לעמודי הפנים. יש דלעת בתוך שם הספר? מותר לצייר דלעת בעטיפה. אין עם זה שום בעיה.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עטיפה עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
והנה אותו לטרינג בהקשר של השער הגדול. תזכורת: שער גדול = דף הכניסה לספר. הוא מכיל את שם הספר, שם הסופר והמאיירת, ויש לו חוקים משלו (גם לזה אני מקדישה שיעור נפרד). אחד החשובים בהם: אנחנו לא מגלים בשער הגדול את מה שאמור להתגלות מאוחר יותר. מותר לנו אפילו טיפה להטעות ולבלבל. למה? כי אנחנו רוצות שבקריאה השנייה יצעק הילד הקורא: “אה!!! בכלל אין דלעת בספר הזה! זה רק שם של חתול.” זה סימן שהילד שם לב לדברים, וילדים (מנסיון) רואים הכל.
איור: : יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, שער גדול עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
אה, כן. יש גם הקדשה… אני מאפשרת לכולם להוסיף הקדשה לספר, כי מי יודע מתי התלמידים שלי יאיירו ספר אמיתי וגם אז לא בטוח שירשו להם להקדיש (זה לא מובן מאליו). אז הנה, יש הזדמנות. ותודה ענקית, דרך אגב. איך התרגשתי.
איור: : יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, פורזץ עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
בואו נדבר רגע על הפער בין פנים הספר למארז שלו. פנים הספר עוסק במערכת היחסים בין איור לטקסט, שזה, תכל’ס – מה שאני מלמדת לאורך כל הקורס. אנחנו עוסקים בזה כל הזמן. המארז השיווקי של הספר כולל עטיפה, פורזץ ושער גדול. הם צריכים כמובן להיות קשורים לסיפור, כי אחרת זה לא ספר – אבל בשלושת החלקים האלה אפשר לעשות כל מיני ניסויים. המטרה, כמו בכל מארז שיווקי: שהם יהיו קשורים אחד לשני. הנה, תראו אותם יחד:
הם החלק היחיד באיורים של יעל לספר שמכילים את מוטיב הדלעת. כן, היא תופיע אח”כ בכל מיני מקומות באיורים (חפשו אותה), אבל רק בשלושת החלקים האלה היא כל-כך דומיננטית.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
בכפולה הראשונה ברצף (זו לא התחלת הסיפור, אגב. זה האמצע. כל אחד בוחר שלוש כפולות עוקבות שמתארות את הסיטואציה שבא לו או לה לאייר) יש את כל ההחלטות הסופיות שיעל קיבלה לגבי הסביבה שלה. אם נשווה את זה לאיור הקונספט או לסקיצת הסביבה נראה שהרבה השתנה:
יעל החליטה למקם בכל זאת את הבית בכפר ולא בעיר, מה שטיפה משנה את הסיטואציה. למרות שסקיצת הסביבה מכילה הרבה יותר פרטים – יעל צריכה לספר סיפור שכולל את הגיבורים, ולכן היא התמקדה במה שחשוב:
א. הילד והמקום שהעולם שלו תופס בתוך הסלון. זו החלטה הורית חשובה: יש הורים שמדירים את הילדים מהסלון, יש את אלה שנותנים להם פינה, ויש את אלה שמאפשרים להם להשתלט על כל המרחב (נחשו מי ההורים בסיפור הזה).
ב. המאבק בין הצמחים לעבודות-היד מתון יותר מגרסאות קודמות. יעל בחרה לקחת צד טיפה פחות אקטיבי במלחמה הזו, והשאירה מקום לטקסט לעשות את שלו.
ג. יש לנו שיעור שנקרא “הפרטים הקטנים באיור”. קחו שניה. תעברו מקצה לקצה. חפשו את הדברים המצחיקים, המתוקים והמעניינים (כולל הדלעות). אני לא אוביל אותכם ביד, זה לגמרי שלכן.
משהו קטן על קומפוזיציה: בקורס יסודות האיור אנחנו לומדים קומפוזיציה אמנותית. בקורס טקסט-תמונה, אנחנו מרחיבים ולומדים קומפוזיציה קולנועית, כולל מושגים קולנועיים. לקומפוזיציה הזו קוראים אקסטרים קלוז-אפ: הפוקוס שלנו על הגיבור הקטן והחתול.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
למען האמת, כמאיירת, אני משתמשת בקומפוזיציה הזו מעט מאד. הכי קל לעשות אקסטרים קלוז-אפים (אפשר להשקיע פחות בתיאור הסביבה, למרות שיעל כבר כל-כך הכירה את העולם שבראה, אז לא היתה לה בעיה מיוחדת). כמאיירת, אני מעדיפה תמיד לשמור קצת מרחק מהגיבורים שלי, אבל כל מאייר חושב אחרת. בכפולה הספציפית הזו, השימוש באקסטרים קלוז-אפ דווקא מאד אפקטיבי, כי זו כפולת עמודים דרמטית. כפולה דרמטית היא כפולת הגילוי של הסוד או ההפתעה בסיפור ולכן בדרך כלל יש בה מעט מאד טקסט. לפעמים, כדי להדגיש את הדרמה אנחנו יוצרות את הכיתוב, נגיד “גור” במקרה הזה, בלטרינג. יעל בחרה להשתמש דווקא באקסטרים קלוז-אפ שיוצר את הפוקוס על המפגש הראשון של הילד והחתול.
איור: יעל בן ארי, קורס טקסט-תמונה 2025, עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
כבר הראיתי את האיור הזה קודם, אבל הפעם, אני רוצה שנסתכל עליו במבט אחר. יש שני שיעורי קומפוזיציה בקורס הזה. אחד, כמו שאמרתי: קומפוזיציה מנקודת מבט קולנועית. השני: פלואו. הזרימה בין כפולה לכפולה. אם תסתכלו על כל הכפולות האלה בזו אחר-זו תראו שהן שונות מהותית מבחינת קומפוזיציה: זו הזרימה הנכונה מכפולה לכפולה.
קשה לי להתנתק מהפרויקט הזה, אז אני אגיד עוד כמה מילים אחרונות על סגנון אישי באיור. דיברתי על זה בפוסטים קודמים ואמרתי שאי אפשר לקנות סגנון אישי ואי אפשר ליצור אותו באופן מלאכותי. הוא נוצר מהקומבינציה בין מה שאנחנו יכולות למה שאנחנו אוהבים באיור. בראיון האישי שלה, יעל אומרת שהיא לא מכירה מספיק איור והחליטה לא להמליץ על מאייר ספציפי. זה אומר שאת הסגנון האישי שלה היא פיתחה לגמרי לבד, לא דרך השראה. אני קצת מקנאה בה, האמת. כשעובדים על שיפור הסגנון בהשראת אמנים אהובים – אנחנו תמיד מרגישות קצת חסרות. תמיד הרגשתי שאני לעולם לא אעמוד בקנה המידה של האמנים שאני מעריצה ומנסה לשלב את סגנון האיור שלהם בסגנון האיור שלי. במקרה הזה, הסגנון של יעל התפתח אותנטית, מתוך עצמה, והוא כזה יפה, שהוא בטח יהיה דוגמא לאמנים שרוצים להתפתח בכיוון דומה. איזה יופי, יעל.
יעל בן ארי: השאלון
קצת על עצמך: מאיפה בארץ או בעולם, האם למדת איור בעבר (אם כן, איפה?) ואיך הגעת למאיירימים?
לא למדתי איור אבל ציירתי הרבה מילדות והיו לי מורות מצויינות – גננת מומחית לציורי ילדים ומורה אלמותית לציור ואמנות ביסודי ובתיכון (שכדי ללמד אותנו את ההבדל בין ארוטיקה לפורנוגרפיה תלתה על קירות הכיתה תמונות מקבילות להשוואה של נערות שער מפלייבוי מול ציורים של מודליאני, מה שגרם למורים האחרים לאבד ריכוז עד כדי ביטול השיעור). לאחר התיכון למדתי אנימציה קלאסית בבצלאל (אצל יצחק יורש) וגם רישום (אצל אהרון אפריל) ופיסול (אצל יעקב אפשטיין). איירתי קצת לפרסומים של החברה להגנת הטבע ואחרים אבל רציתי דווקא לעשות אנימציה. עיסוק בזה נראה חלום בלתי מושג לפני 50 שנה ואני מרגישה ברת מזל שזכיתי לממשו, לצמוח כמעט מבראשית עם הטכנולוגיה של האנימציה הדיגיטלית ולעסוק בזה שנים רבות.
ל”מאיירימים” הגעתי בעקבות הפוסטים המרתקים של ליאורה בפייסבוק, אלה האישיים וגם אלה שמספרים בצורה כל כך מעניינת ומעמיקה על התהליך וההתפתחות של התלמידים בקורסים שלה. אז נרשמתי, עם הרבה חששות, כי העבודות שהעלתה מהקורסים שלה היו ברמה גבוהה עד בלתי מושגת בעיניי! התחלתי עם קורס יסודות האיור, שם חזרתי לצייר בחומרים “אמיתיים” – עפרונות, דיו, טושים, גירי פנדה – ישירות על נייר, בלי ctrl-z! בלי אפשרות לשנות ולהזיז, זה היה מאתגר מאוד אבל גם משחרר במידה מסויימת ואילץ אותי לחשוב אחרת ולשנות דפוסי עבודה שהתקבעו שנים… המשכתי לקורס טקסט-תמונה, מרגישה בסיומו שיש לי הרבה יותר ידע איך לאייר ספר מתחילתו ועד סופו, לפני ולפנים.
כמו איזה מאייר את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת וצרפי דוגמאות לפי בחירתך..
לבושתי, לא מכירה כל כך את תחום האיור של ספרי ילדים.
אוהבת איור חופשי, קליל והומוריסטי, עם קווים משוחררים וזורמים. כזה שמרשה לעצמו “לעוות” ולשנות פרופורציות. אוהבת מאוד איורים בצבעי מים ובעפרונות וצבעוניות נועזת ומפתיעה.
הייתי רוצה להשתחרר יותר מהקו המדוייק מדי שלי, מהריאליזם, לעבוד יותר עם כתמים ומשיכות צבע. ליאורה אומרת לי שאני לא יכולה לברוח מהסגנון שלי אבל אולי שימוש במברשות שונות ובטקסטורות יכול לשפר ולהעשיר את האיורים שלי. חייבת לנסות עוד!
מה היה הדבר הכי חשוב שלקחת מקורס טקסט-תמונה לעשייה שלך?
קשה לומר, לקחתי המון דברים!
אולי הנושא של איפיון הדמויות – עד לפרט האחרון, בצמוד לטקסט הכתוב ועם פרשנות שלי בכל מה שלא כתוב – במה הם עוסקים, מה הם אוהבים, איפה הם גרים, מה היחסים ביניהם – וכמה שזה משפיע על עיצוב הסביבה ובסופו של דבר על כל פרט באיורי הספר.
גם השיטה המיוחדת של עבודה עם פלטת צבעים מובחנת
וגם נושא הפלואו בין הכפולות, חשיבות השילוב בין קומפוזיציות שונות.
וגם הצלחתי להשתחרר קצת (לא מספיק) מהקו הוקטורי שעבדתי איתו כל כך הרבה שנים באנימציות דו מימד.
קצת על החוויה בקורס טקסט תמונה:
הדבר הכי חשוב שלקחתי מקורס טקסט תמונה, תהליך נכון איכותי ומקצועי של איור ספר ילדים, איך לבנות סקיצות בשחור לבן, איך לבנות פלטה צבעונית טובה, איך לחקור ולבנות סביבה מתאימה, איך ליצור FLOW מענין, איך לבנות עטיפה שתמשוך את העין.
מה החלום המקצועי שלך? מה בא לך לעשות ולאן היית רוצה להגיע?
את החלום המקצועי שלי כבר הגשמתי במלואו, מעבר לכל ציפיותי, באנימציה. היה לי עוד חלום קטן – לאייר ספר הילדים שכתבתי לפני כ- 40 שנה – לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה ואולי גם להנפיש אותו בהמשך… קיבלתי מליאורה את כל הכלים לכך אבל כבר לא בטוחה שאגשים אותו כי ליאורה אומרת שהטקסט קצת מיושן, שהיום לא כותבים בחרוזים אם אני לא משוררת מדופלמת ועל מה שכתבתי כבר כתבו אחרים, אז יצאה לי קצת הרוח מהמפרשים, אולי בהמשך יתמלאו מחדש…