קורס טקסט תמונה 2025 – ספרי יונתן יבין
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב דמות עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
בקורס טקסט-תמונה מתחילים מבחירת ספר (השנה יהיה כיף טהור: ספרי מאיר שלו), ואז מאיירים לו את כ-ל הדמויות. לא לדאוג, זה תהליך שלא נגמר בפעם הקורס בנוי ככה שכל פעם לומדים משהו נוסף (איך לעשות סקיצות, איך לבחור רעיונות, איך ליצור צבעוניות, איך לבנות קומפוזיציות), מפרקים הכל לביסים קטנים, ועובדים על הכל ביחד, כך שהספר נוצר מעצמו. לאט-לאט גם חוזרים אחורה ומתקנים קצת את הדמויות עד שהן פיקס. מצד שני, צריך להעריך את דרגת הקושי: שי בחר את הספר היחיד שיש בו (בלי עין הרע) שישה ילדים, ועוד גיבורי משנה. ריספקט.
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, עיצוב דמות עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
בפוסט שלי על הדס רייס (ע”ע) כתבתי על ההחלטה הנועזת שלה להשתמש בדמות שיצר שי – “גברת פורטנוי מקומה ראשונה”, שמתעצבנת על חבורת הילדים הרעשנית (נו, די. אתם לא הייתם מתעצבנים?) ומשסה בהם את כלבה יואכים. הדס הכניסה את הדמות הזו לקומה הראשונה בבניין שציירה בסקיצת הקונספט שלה לספר אחר לגמרי (“החתול דלעת משנה את הדעת”) שבו גברת פורטנוי לא מופיעה.
קודם כל, למה זה מותר? כי מותר למאיירת להכנס לרווחים שהשאיר הסופר בטקסטו. אם יונתן לא כתב מי גר בקומה הראשונה של הבניין בספר, אז מותר להדס לצייר את מי שהיא רוצה.
איור: הדס רייס, קורס טקסט-תמונה 2025, סקיצת קונספט עבור “החתול דלעת משנה את הדעת” מאת יונתן יבין
אבל הדס כבר התארחה בבלוג שלי, והיום הזה מוקדש כולו לשי. בואו נדבר רגע על ההחלטות החכמות שלו. קודם כל הספציפיקציה.
איור: שי ישראל, גברת פורטנוי מקומה ראשונה (וכלבה יואכים), מתוך “השכונה שלנו” מאת יונתן יבין
אם יש משהו שאני שונאת ממש, זה “דמויות כלליות”. אין דבר כזה, הרי. בואו שניה נפתח את נושא גברת פורטנוי והכלב יואכים. מה אנחנו יודעים מהאופן בו יונתן כתב את זה? (זה אגב אולי לא על דעתו של יונתן עצמו, אבל כל הקטע באיור: המאייר מפרש את הטקסט כמו שהוא מבין. אח”כ נפגשים, מתווכחים, מגיעים למסקנות ומתקנות אם צריך):
א. מדובר במישהי שמראש כולם מגדירים כ”גברת”. זו לא שולה מהפיצוחים, או סימה מהפילאטיס (הי סימוש!!!) היסוד הזה צריך להופיע בדמות, ושי הלך על זה עד הסוף כולל החלוק משי, השיער הורוד ונעלי הבית המפוארות עם הפונפונים.
ב. גברת פורטנוי. אין לי דרך אחרת לכתוב את זה אז אני פשוט אכתוב את זה: היא לא גברת מועלם, ואפילו לא סתם גברת כהן (שזה גברת כללית). היא “גברת פורטנוי”.
ג. הכלב יואכים. מי נותנת לכלב שלה שם כזה? אתם אמורות להבין מזה את הטיפוס. שי לקח את הכלב יואכים מדרגה אחת למעלה: לא מספיק שהוא בחר בפינצ’ר ננסי והעניק לו שלל אקססוריז שגברות מסוימות מעניקות לכלבים שלהן. לא, זה לא הספיק לו. הוא נתן לכלב את שלושת הראשים של קרברוס – כלב השאול מהמיתולוגיה היוונית. מה חכם בזה? הילדים פוחדים מהכלב יואכים גם כשהוא לא שם. מי יפחד מפינצ’ר? אף אחד. אלא אם כן מדובר במשהו שהוא קצת יותר מכלב…
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, איור קונספט עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
האיור פה למעלה, הוא סקיצת קונספט. אחרי שמעצבים את כל דמויות הספר, אנחנו עושים מין הצעת הגשה עבור הלקוח. זה משהו שבאמת עושים בעולם המקצועי (בלי להכניס טקסט אפילו). זה בא כדי להראות להוצאה ולסופר איך אנחנו מפענחים את השפה החזותית של הספר, מה הצבעוניות שאולי נשתמש בה ומה נכניס למקומות שהסופר השאיר פתוחים. מה שהכי כיף לי כמורה מהפזורה הפולנית: אני מראה בסוף את סקיצת הקונספט ליד מה שיצא לתלמידים בסוף. הפער בין זה לזה מאד מצחיק אותי. באיור הזה של שי ישראל, יש מעט מדי פיתוח סביבתי, והכלב יואכים עוד לא הגיע “הביתה” מבחינת עיצוב דמות, אבל חוש ההומור הנפלא שלו מחפה על הכל. תכל’ס, ככה זה גם בחיים האמיתיים: אם אני אראה לכם איך נראו הסקיצות קונספט שלי ומה יצא בסוף – לא תאמינו בחיים…
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, איור סביבה עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
מה שנחמד בקורס טקסט-תמונה, זה הזיפזופ המתמיד בין עבודה קשה על רעיונות לבין תירגולים קטנים שלא דורשים המון חשיבה, אבל כן פותרים המון בעיות. אי-שם, באמצע התהליך, אני שולחת את התלמידים שלי לצייר את הסביבה בה קורית הסצנה הספרותית. מי שהלכה עם זה הכי רחוק, היתה המאיירת האמריקאית מרלה פרייזי (אני מקדישה לה, ולספר “שבעה אכלנים משונים” שיעור שלם, שעוסק בפרטים הקטנים). היא אשכרה שילמה למודליסט ובנתה מקרטון ביצוע דגם ענק של הבית שבו היא מיקמה את כל איורי הספר. אני, כמאיירת, תמיד מציירת לחוד כל סביבה שבה קורה משהו בסיפור, וזה מה שהתלמידים שלי עושים גם (רק בשחור לבן). שי החליט שהוא ממקם את השכונה מהסיפור של יונתן בירושלים (למעשה, אני חושבת שגם יונתן כתב שכונה ירושלמית ונעם נדב, המאייר המקורי של הספר – בטח ובטח). לא הסתפקנו באיור אחד, כי רק בשלושת הכפולות ששי בחר לצייר היו כמה לוקיישנים: בתי השכונה, מגרש המשחקים וכו’. ככל שמציירים יותר מקומות שמופיעים בסיפור (בלי הגיבורים), ככה פחות מסתבכים בהמשך. תרשמו.
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, איור סביבה עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
בדרך יש כמה שיעורים ממש חשובים, ואם בשיא המקריות אתם שוקלות לעשות את הקורס הקרוב, כדאי שתרשמו את זה בזכרון:
שיעור סקאלה צבעונית, שיעור מבט-קולנועי ושיעור עטיפות.
הראשון: שיעור שמלמד אנשים לבחור צבעוניות לספר שלם. יש שיטה מאד מדויקת, שמאפשרת שליטה מוחלטת גם למי שמפחדים מאד מצבע. אני לא הולכת להסביר את זה כאן כי זה מסובך, אבל בואו נשים טעימה.
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, סקאלה צבעונית עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
השיעור החשוב השני הוא שיעור עטיפות. אסור להחמיץ את האחד הזה. נכון שהקורס הוא בזום, ולכן כל שיעור מוקלט ואפשר לצפות בהקלטה כמה שצריך – אבל זה לא אותו דבר כמו להיות בשיעור הזה בפועל. הוא אינטראקטיבי, הוא מלא מידע, והוא מלמד איך עושים עטיפות מעולות לספרי ילדים. אגב, אתגר העטיפות יושב על השיעור הזה, אבל הוא עוסק בעטיפות לספרי נוער. הנה הסקיצות של שי: כל אחת נראית מעולה, נכון? מי שחשב שכל הקטע באיור הוא לצייר יפה… תחשבו שוב. יש הרבה-הרבה חשיבה שנכנסת לכל החלטה. למשל פה:
האיור מימין מהמם, אבל יש בו בעיה: הוא לא מצוייר מנקודת המבט של הילד, אלא מנקודת המבט של הסופר המבוגר שכותב על הילדות שלו. אני פחות מתחברת ליוצרים שקורצים למבוגרים מעל הראש של הילדים, ואני משמשת כ”עורכת ספרותית”: כלומר זו שמקשרת בין המאייר לטקסט של הסופר.
האיור משמאל גם נפלא, ואולי אפילו נכון רעיונית: הוא פשוט, קל להפוך אותו לטאמבנייל א-בל הוא משעמם אותי.
איור: שי ישראל, קורס טקסט-תמונה 2025, סקיצות לעטיפה עבור “בשכונה שלנו” מאת יונתן יבין
נשארנו עם האיור באמצע. אחלה איור – מכל בחינה אפשרית. ולגבי הילד שמסתתר מאחורי הרמזור בחלק הימני (זו הכריכה האחורית)… תצטרכו לחכות. הנה הכריכה המלאה של שי ישראל
בואו נדבר רגע על עטיפה-פורזץ-שער גדול. שלושת החלקים האלה של הספר לא באים לקדם את היצירה, אלא את המוצר (כמובן שהעטיפה צריכה להיות קשורה לסיפור, אבל ההתכוונות העיצובית היא אחרת). הפורזץ, למשל, לא אמור להכיל מידע “חשוב”. יש מלא דרכים לצייר פורזץ (אני מלמדת את כולן). הכלל היחיד שצריך לשמור עליו לדעתי הוא קשר בין מה שקורה על העטיפה לבין מה שקורה בפורזץ.
איורים: שי ישראל, פורזץ ושער גדול עבור “השכונה שלנו” מאת יונתן יבין
לו רק ידעתם מה רבה היתה העבודה על איורי הספר וכמה גרסאות היו לכל אחד מהם. יוצא לי להסביר לפעמים לתלמידי יסודות האיור (קורס יותר קשה מטקסט-תמונה, אם תשאלו אותי – אבל אי אפשר בלעדיו), שאנחנו מתקדמים בהתאם להשקעה שלנו. אם שי היה מקבל תשלום על כל שינוי ברוחב הכביש, בעומק השלולית, בצבע המגלשה… הוא היה מיליונר עכשיו, באחריות.
איורים: שי ישראל, עבור “השכונה שלנו” מאת יונתן יבין
בציור למעלה יש שימוש בתבנית איור שמשתמשת באיור שלם מצד אחד ווינייטות (איורים קטנים, הרבה פעמים מדובר בעיטורים) בצד השני. קודם כל, הוא היה צריך לכבוד האיור הזה, ליצור דמות שביעית: האחות של אבנר, שהיא לא פריירית של אף אחד. התסרוקת הזו והבגדים של האייטיז לא הופיעו לדעתי בעבר באיור כלשהו בארץ. זה בול מה שהופך את הדמות לספציפית ולא “כל ילדה” – והנה, חזרנו חזרה להתחלה של הפוסט הזה.
על כל וינייטה כזו, אגב, הוא עבד בנפרד ולא הפסיק עד שיצא עשן. זה מה שהופך אותו למאייר ענק ולא למאייר כללי. רק אומרת. והנה האיור האחרון. אני שמה לידו את סקיצת הקונספט (שנעשתה לאותה כפולה). תראו איזה מסע היה לנו. תראו.
איורים: שי ישראל, עבור “השכונה שלנו” מאת יונתן יבין. למטה: סקיצת הקונספט, שוב
שי ישראל: השאלון
קצת על עצמך: מאיפה בארץ או בעולם, האם למדת איור בעבר (ואם כן, איפה?), איך הגעת למאיירימים?
אני גר בהרצליה, למדתי איור בבצלאל אי שם בשנת 2004 – 2008, הגעתי ללימודים עם אספירציה להיות קריקטוריסט פוליטי אבל התגלגלתי למסלול פרסום. איור תמיד היה אחת האהבות הגדולות שלי, לקחתי הרבה קורסים במסגרת הלימודים ופרוייקט הגמר שלי היה איורים ליצירת המופת ה-״אדונית והרוכל״ של ש״י עגנון. למאיירימים הגעתי אחרי שבמשך כמה שנים צפיתי מהצד בבת דודה שלי ועוד קולגות שעשו את הקורס והוציאו לי את העיניים ברשתות החברתיות עם פרוייקטים מדהימים. במאי 25 החלטתי ברגע האחרון להקשיב לבטן שלי ולהירשם לקורס ״טקסט תמונה״.
כמו איזה מאייר את.ה רוצה להיות כשתהיה גדול? ספר.י לנו קצת על האמנות שאת.ה אוהב.ת. וצרפ.י דוגמאות לפי בחירתך.
בחירה קשה.. המאיייר שתפס את עיני בשנה האחרונה הוא MIKEY PLEASE, הוא מאייר, סופר, במאי ואנימטור מהולל, ספר הילדים האחרון שלו שהתחיל ממשחק שהוא ואשתו שיחקו עם הילד שלו, הוא אחד הספרים הכי יפים שראית בשנים האחרונות – The cafe at the edge of the woods
https://www.mikeyplease.co.uk/#/thecafeathteedgeofthewoods/
Illustration: Mikey Please, from “The café at the edge of the woods” by Rene and Glumfoot
מה פרויקט החלומות שלך? מה בא לך לעשות ולאן היית רוצה להגיע?
הייתי רוצה לכתוב ולאייר ספר משלי, משהו שינכיח אותי בעולם הזה ויפתח לי הזדמנויות לשיתופי פעולה עם סופרים וסופרות עם סיפור מעולה במגירה.
קצת על החוויה שלך בקורס טקסט-תמונה (בכל אספקט שבא לך, מותר גם תשובות איומות – אבל אני נוטרת טינה). האם הוא הועיל לך מקצועית ואיך?
כבר מהשיעור הראשון הרגשתי שהגעתי הביתה. פגשתי אנשים כמוני שלקחו קצת אוויר מהאפור של החיים וצללו פנימה ברצינות רבה לתוך עולם קסום של איורים, סיפורים והחיבור הסימביוטי ביניהם. בפעם הראשונה שליאורה שלחה לי ביקורת הבנתי שאני אומנם שוחה פה במים עמוקים אבל יש לי מצילה על החוף שיודעת טוב מה היא עושה. היא שלחה לי הודעה קולית של איזה 12 דקות שניתחה את מה שעשיתי ונתנה לי פידבק בונה ואנושי, חייב להודות שהתרגשתי. הקורס לא קל, הדרישות של ליאורה מאוד גבוהות אבל אני לא מכיר דרך אחרת לעבור בשלושה חודשים את התהליך המטורף שעברתי. אני הרבה יותר מגובש ומשוכלל היום, עדיין בונה את עצמי מהתחלה בעולם הזה אבל בשונה משאר הדברים שמתרחשים בעולם שמחוץ לדף שלי, אני הרבה יותר בשליטה שם.