התלמידים באקדמיה נבחרים בפינצטה. צריך להגיש תיק-עבודות. אם חוצים את המשוכה הזו, צריך להגיע למבחנים מקצועיים ואם עברנו את זה – אז מגיעים לשלב השלישי, שלב הראיונות. כשהייתי בשנה ג’ בבצלאל, עבדתי בדמי-סטודנט במשרד מזכירת המחלקה שלנו – תקשורת חזותית. המזכירה עליזה ביקשה ממני לארגן מחדש ארונית עם תיקיות (גם לי, כמו לרז טל יש הפרעה קשה של קשב וריכוז. במקרה שלי: אני מסדרת את החיים בצורה כפייתית באלף תיקיות. כל מה שלא נכנס לתיקיה – מת). בארונית היה פולדר עם תוצאות מבחני הכניסה של הכיתה שלי אז כמובן שלא עמדתי בפיתוי ופתחתי. אוי, אל תסתכלו עלי ככה. נראה אתכם במצב דומה. שם היה כתוב שתיק העבודות שלי היה בסדר (8 כזה), המבחנים היו ככה-ככה (7 כזה) והמקום בו קיבלתי מאה עגול, בשלוש ועדות שונות היה הראיונות האישיים. זה העליב אותי מאד ושלח אותי למורה שלי יורם רוזוב, שמשנה א’ הסיע אותי על טוס-טוס לבתי חולים כל פעם שנפצעתי מסכין יפני ושנים אחר-כך תיווך לי את המציאות של מחלקת תקש”ח, מנקודת המבט של המורים. “אני גרועה” בכיתי לו. “עובדה! הם נתנו לי לא יותר משמונה על התיק והמבחנים” בכי-בכי-בכי, נזלת, ממחטה. “מטומטמת” אמר לי יורם רוזוב (מורים אז אמרו דברים כאלה). “הראיונות הם החלק הכי חשוב. הם מראים לנו מי את ולא מה את יודעת לעשות כרגע”.
כשרז הגיעה ללמוד במאיירימים היא עוד לא ידעה לעשות מלא דברים, זה נכון. בשיעור הראשון של קורס יסודות צריך להביא חפץ שיש איתו סיפור. רז סיפרה שני סיפורים, אחד מהם אני אוהבת במיוחד: כשרז היתה ילדה בכיתה א’, אמא היתה נותנת לה שני שקלים לקנות משהו טעים בקיוסק בית-הספר. פעם הדודה שלה הקפיצה אותה לביה”ס ולא היו לה שני ₪ בארנק, אז היא נתנה לילדה מטבע של עשר. רז לא ידעה מה לעשות את זה, וילד ערמומי אחד קלט את זה. “תני לי את זה, ואני אתן לך שני ₪” הוא הציע לה בנדיבות. רז עמדה לתת לו את המטבע, אבל מורה ערנית נכנסה בעובי הקורה וכשרז חזרה הביתה… חיכתה לה הרצאה עם בדידים!
אחרי זה הייתי רגועה כמלפפון. מי שיודעת להוציא כזה סיפור ממטבע של עשר, יכולה ללמוד הכל.
הנה מה שרז מספרת על עצמה:
ספרי לנו קצת על עצמך, איפה למדת איור, איך הגעת למאיירימים?
אפילו שתמיד אהבתי לצייר, תקופה שבה חוויתי מחסום יצירתי גרמה לזה שלא למדתי איור באקדמיה ובמקום זה הלכתי ללמוד הוראה לגיל הרך (כיום אני גננת) אבל תוך כדי לימודי התואר התשוקה לאיור חזרה בבום ועד שהגעתי למאיירימים, למדתי איור בעיקר באופן עצמאי בתוספת חיזוק מקורס יסודות האיור שלקחתי בIAC שנכנס לתוך הימים הראשונים של הקורונה.
כמו איזה מאייר את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת.
הייתי רוצה להיות מאיירת כמו רינת הופר, אמנם הסגנון שלנו לא ממש דומה אבל היא מאיירת בצבעים לחים כמוני (היא צבעי מים ואני גואש) ועל אף שהדמויות שלה לא ״מושלמות״, זה לא מפריע לחיבור אליהן. אם כי בניגוד אליה לי יותר קשה להתבטא בכתב 😅
איורים: רינת הופר
ספרי לנו על החוויה שלך בקורס טקסט-תמונה (בכל אספקט שאת רוצה) והאם הוא הועיל לך מקצועית ואיך?
הקורס התקיים בקיץ האחרון ותפס אותי ברובו בחופש הגדול אחרי שנה אינטנסיבית בגנים שלי, הדבר הטבעי עבורי היה לנוח כמה שיותר אבל הרגשתי שאני צריכה את האתגר הזה כשיש לי את הזמן וגם היה לי את הרצון להתפתח ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה! הייתה לי יציאה מוחלטת מאיזור הנוחות בין אם זה מבחינת גודל האיור שאיירתי (פתאום הייתי צריכה לאייר בA3 אחרי שהייתי רגילה לאייר בהרבה יותר קטן) ובין זה שלקחתי על עצמי פורזץ שאילץ אותי לעבוד עבודת נמלים שלא הייתי רגילה אליה, אבל בסוף כשסיימתי הייתי גאה בעצמי בטירוף!
למה בחרת בספר “נונה ומחק האויר”?
הסיבה שבחרתי את ״נונה ומחק האויר״ היא קודם כל כי לא הכרתי את הסיפור ואת האיורים אז יכולתי לאייר את הדמויות בצורה האובייקטיבית ביותר, ודבר שני הזדהיתי עם תחושת המבוכה של נונה כשהיא אמרה את ״הדבר הלא נכון״. יש לי הפרעת קשב וריכוז (שלא נהיית קלה עם השנים) ויש נטייה לחשוב שהפער הוא בעיקר בלימודים אבל זה קיים גם בפן החברתי שלפעמים קושי בריכוז בשיחות גורם ליציאות לא קשורות שגרמו להרבה רגעי מבוכה וניתוח מוגזם של סיטואציות לאחר מכן. עם זאת, אני מנסה להגיע לאותה מסקנה שנונה הגיעה שבסופו של דבר שזה חלק ממני ועם האנשים הנכונים אני יכולה להרשות לזה לצאת החוצה בלי חשש.
מה החלום המקצועי שלך? מה את רוצה לעשות ולאן את שואפת להגיע?
השאיפות שלי כרגע הן לא רב מכר או פרס אנדרסן אלא משהו פשוט בהרבה- לאייר לפרנסתי, שתהיה הוצאה-שתיים שיאהבו את העבודות שלי וירצו שאאייר תחתן, וגם לאייר דברים נוספים שהם לאו דווקא לספרי ילדים כמו טקסטיל,קירות ועוד…
אז כמו שאתם מבינות – רז לא הגיעה מהאקדמיה. כל שלב ושלב בגדילה שלה היה מלווה בעבודת פרך. היא לא התעצלה ועשתה את זה שוב ושוב ושוב. בקורס יסודות זו היתה זהבה משלושת הדובים (גרסת סקוטלנד), ששייפנו בחריצות של ג’פטו. בקורס טקסט-תמונה זו היתה הילדה נונה שרז חיפשה בשבילה את הלוק המדוייק של אחת שמחוץ לזרם המרכזי, שסוף סוף הזמינו למסיבה הגדולה.
מאיירים שמגיעים מהאקדמיה כבר סוחבים איתם סגנון אישי כלשהו (אם היה לי מטבע של עשר על כל פעם ששמעתי “אני עדיין מחפשת את הסגנון שלי” בשיעור הראשון של טקסט-תמונה, אפרת ואני היינו עכשיו שוכבות על הסיפון ביאכטה שלנו, במסע מחוף לחוף ביוון והאיים). לאורך הקורס, ובלי לעשות מזה עניין גדול – אנחנו קצת משייפים אותו. מקטינים עין, מגדילים ראש. רז לא עיצבה דמויות לספרי ילדים לפני זה. טאבולה ראסה. העבודה איתה היתה איטית ועדינה. בנינו את התשתית, ואז נכנסנו לכל קטע קטן: מה הפרופורציה של הידיים. איזה עיניים כדאי לעשות? איזה בגדים? איזה צבעים? לאט-לאט נבנתה הדמות החמודה הזו.
אבל כשהגענו לאיור הקונספט – הדברים לא עלו יפה. איור קונספט זה השלב שמפריד את המתחילים מהמקצוענים. אם לא איירת דמויות לפני שהגעת לקורס יסודות-האיור, ובמשך כל הקורס עבדת על דמות אחת, סביר שתסתדרי מעולה עם המטלה הראשונה בקורס: עיצוב דמות הגיבורים. המטלה השניה: איור הקונספט זה כמו לעשות את פרויקט הגמר של קורס יסודות על ספידים. שם הקדשנו לזה שבועות, עם סקיצות רעיון וסקיצות קומפוזיציה ואלף נסיונות צבע. פה – אין זמן. טק-טק-טק. מי שכבר טיקטק איורים יעשה את זה בקלות. מי שעוד לא התנסתה בעבודה מהירה בלו”ז קשוח… טוב, זה יהיה יותר קשה.
כשקיבלתי את זה ראיתי, שרז ניסתה לעוף שבע קומות בבניין האיור. אין ברירה, צריך לעשות דברים לאט, צעד-צעד. הצעד הראשון בשביל ליצור איור כל-כך שאפתני (לונג שוט במעוף הציפור): צריך ללמוד רישום או ללמוד איך ליצור את זה בפרוקריאייט (יש שם פיצ’ר מיוחד שמסדר פרספקטיבות). אחרת – כדאי לוותר על נקודות מגוז ופרספקטיבות קשוחות, ולצייר הכי פשוט שאפשר. זו בכלל עצה טובה למתחילים: בכל שלב תעבדו מתוך מה שאתן יודעות, ותשפרו קצת. למשל פה רז התנסתה בליצור סצנת פנים מורכבת עם המון פרטים. בזה היא דווקא הצליחה לא רע בכלל. בייבי סטפס חבר’לך. אין דרך אחרת
“בדיוק.” אמרתי לרז שהגדילה ראש (כרגיל) וציירה לי את שלושת תיאורי-הסביבה האלה. “תישארי בגבול היכולת, רק תרחיבי קצת את הפרוט, ממש ככה.” מילה על “הגדילה ראש כרגיל”: יש אנשים שקשה להם עם תפריט משובים שלא מורכב ממחמאות בלבד. היו לי כבר תלמידים בקורסים שנשרו בגלל זה בשלב כזה או אחר. רז לא לקחה את זה ככה אפילו לרגע אחד. היא פשוט אמרה “כן, אני אלך לנסות את זה” ועל כל איור שהגישו בכיתה שלה, היא עשתה שלושה. ככה מגיעים למקומות. רק אומרת.
תראו איזה יופי העיקרון הזה עובד בעטיפה שלה. מהשניה שרז ויתרה על הניסיון לצייר בתים עם פרספקטיבה, ואימצה גישה יותר פשוטה – הכל התחיל להיות בול כמו שזה צריך להיות. אנחנו יודעים שעטיפה היא טובה – אם אנחנו שולחים יד, מרימים אותה משולחן הספרים החדשים בהוצאה, והופכים אותה לצד שני. לדעתי? הייתי עושה את זה בודאות.
נונה, הילדה בספר, מוצאת את עצמה במצב מבאס: סוף סוף הזמינו אותה למסיבה של הילדות השוות, והכל הלך ממש סבבה, עד שמרוב התלהבות יצאה לה מילה מטופשת, שכולן קלטו. מאותו רגע שוב הסתכלו עליה בעין עקומה. נונה יוצאת מיד מהסיטואציה ורצה הביתה, שם (בארון מטבח) נמצא מחק הקסמים הסודי של אמא שלה. המחק שיודע למחוק את כל המילים הלא נכונות מהחיים.
רז עשתה פורזץ של מחקים והיא עשתה אותו באיור ידני. כל זה? צויר ביד, בגואש, לאט-לאט, צעד אחר צעד. בואו נזכור שרז היא לקוית קשב וריכוז (כמוני) ואני יכולה להבטיח לכן שזה כמו לטפס על הר בתוך קונכיה של שבלול. רמת ההערכה שלי ליצירה הזו לא יודעת גבול. אוי, יצא לי חרוז!!!
ויש הקלה מסוימת בהחלטה ליצור שער גדול נקי, לבן ופשוט, שנותן אויר לנשימה לפני שנכנסים לספר. ההברקה של המחק המעוטר, עם הלטרינג והחשיבה על הכיתובים (שם הסופרת הממותג לעומת שם המאיירת שנכתב ע”י “העיפרון”) מחממת לי את הלב. ההסתייגות היחידה שלי היא דווקא מהפונט של ההקדשה. לדעתי? היה צריך ללכת על לטרינג אול דה ויי.
גברת סיזיפוס המשיכה באותו ראש: מצד אחד – הקפדה על פשטות גדולה ככל הניתן, היצמדות למה שרז כבר יודעת לעשות. מצד שני – המון פרטים קטנים, מצויירים ביד בסבלנות סטואית ממש. פה זה האותיות.
אני ממשיכה להתפעל מהסגנון המודרניסטי שנוצר עקב ההחלטה לותר על פרספקטיבות מסובכות. יש פה מקומות בהם הסגנון ממש הלך עד הסוף (העץ בעציץ, עם העלים המשוגעים) ויש מקומות שזה עוד לא לגמרי שם, אבל אתם זוכרים בוודאי מה אמרתי: לאט-לאט. גם רומא לא נבנתה בציור אחד.
אחד הדברים היותר מצחיקים בטקסט הזה: גילי. זה שגילי, הילד שהגיבורה הקטנה שלנו מאוהבת בו בסתר – עובר שם, זה לא מוזר. מה שמוזר זה שהוא מגיע עם דגים. שברנו את הראש ביחד: מה זה אומר? למה הוא הולך שם עם דגים? אפילו סיפרתי לרז את הפרשיה האיומה והמזעזעת בה עשיתי טעות מרה, כשהייתי אחראית על האקווריום הלימודי של בית-הספר: שכחתי להדליק את הטיימר שמפסיק לחמם את האקווריום של הדגי-נוי לטמפרטורה שמתאימה לאמנונים. בבוקר היה מרק דגים והסרחון עמד בשכונה במשך ימים רבים. “נו-נו ד”ר גרוסמן” היו אומרים השכנים לאמא שלי מדי בוקר “אולי תשלחי את הרוצחת הקטנה שלך לבדוק הקלו המים?” לא, אין לי שום דרך לקשור את זה ליצירה של רז. סתם סיפרתי לכם כי כבר ארבעים שנה יסורי המצפון מייסרים אותי. אני משאירה את כולנו במקום המקסים הזה בו נונה מחייכת לגילי מבעד להריסות חייה וגילי מחייך אליה בחזרה. “לאט-לאט”, אני אומרת בלב לרז. “הנה את שם.”
מזכירה לכולנו את הקורס המעולה של המאייר והאנימטור אבי בלייר, לרישום ילדים תינוקות, פעוטות ונוער. הקורס יתקיים במכללת IAC, אבל נבנה בשת”פ איתי ועם מאיירימים. אבי ואני בנינו לכם קורס שמדייק לכם את היכולות ושם לכם שלד מוצק מתחת לכל דמות מאוירת. הקורס מחולק לשני סמסטרים של שישה שיעורים כל אחד (הראשון – תינוקות, פעוטות ילדים עד גיל בית ספר והשני: ילדי בית ספר ונוער). אפשר להירשם לאחד, או לשניהם במחיר מוזל ולתלמידי מאיירימים יש כמובן הנחה מיוחדת. לפרטים פנו לאפרת.
איור: אבי בלייר