אני הולכת להשתגע ולכתוב פה על משהו שאף אחד לא כותב עליו אף-פעם: מאיירים וטיפול פסיכולוגי. יהיו פה דברים נוקבים, תברחו!!!
נשארתן? טוב. מה שיקרה עכשיו, זה באחריותכם בלבד.
לכל האמנים בעולם, בכל התחומים שיש, יש פצע והוא מקבל המון צורות – הכי שכיחה היא “תסמונת המתחזה”.
זה הולך ככה: אני כל כך גרועה, שמגיע לי שאין לי עבודה.
אני כל כך איום, שלא ברור למה הציעו לי עבודה.
העבודה שהציעו לי היא רק כי אני נקלעתי בדרכם והמאיירים (תחליפו בסופרים, רקדנים, זמרים, נגנים, ציירים, ליצנים) הבאמת טובים לא היו שם.
קיבלתי את העבודה כי הלקוח שלי לא שווה הרבה בתחומו. הוא לא ממש חשוב ולא ממש מוכר – וזה מה שמגיע לי.
מזהות את עצמכן בנות? ואתם בנים?
הכל בגלל השופט הפנימי המאוס, שמייצג חוסר-שביעות רצון אינסופית מהתוצאה שלנו. כשמצבנו טוב – חוסר שביעות הרצון הזו משפרת אותנו עוד ועוד (אומרים שצ’רלי צ’אפלין צילם סצנה של יד המושיטה פרח, בסרט “אורות הכרך” – מאה פעמים. הסרט הוא מאסטר-פיס, אבל אני תוהה אם צ’רלי היה מרוצה). כשמצבנו רע – יש מצב שנפסיק לעבוד, לא נגיש, לא נסתכן במשוב שיגרום לנו להרגיש רע יותר. זה רע מאד, כי ככה לא מגיעים לשום מקום.
עכשיו הבאסה: אין לזה טיפול פסיכולוגי. אין כמעט פסיכולוגים שמבינים את זה. בתפיסה שלהם – אנחנו כמו כל האנשים, והבעיות שלנו הן מה שהם מכירים. הם יגידו לכם שזה עניין של אבא ושל אמא, חסך, טראומה, בלה-בלה-ובלה. האמת היא שלא. אנחנו מקבלים מהתחלה מתנה ועונש:
המתנה היא הכח ליצור.
העונש הוא חוסר שביעות הרצון הנצחי מהתוצאה.
מה שיפה זה שכולנו ככה. אין אף מאייר (הכי מצליח בעולם אפילו) שלא סובל מזה בדרך כלשהי. אנחנו לומדים את האמנות שלנו במסגרות מאד שיפוטיות, שמופעלות ע”י אנשים עם שופט פנימי קשוח. רבים מהם לא יודעים לברור מילים (או גרוע מזה – מאמינים שהם הולכים עם “האמת שלהם” כאמנים. מי שחושב ככה לא יודע ללמד לדעתי ועדיף שלא יטרח). הדרך הכי טובה (למדתי אותה מאחת התלמידות הכי טובות שהיו לי בחיים, שירלי ויסמן): פטרו את השופט הפנימי, קבלו הערכה חיצונית של החוזקות והבעיות שלכן, ולכו ללמוד את מה שחסר. השיפוט העצמי לא משתפר (כי אנחנו תלויים בו להתקדמות), אבל אם עשינו הכל נכון – אפשר לפטר לפעמים את ה
הקטן, ולהשתפר באמת.
בתמונות: חלק פצפון מהסקיצות (הצבעוניות, אני לא טורחת להראות לכן את השחור-לבן) שעשיתי, כדי להגיע לאיור אחד בספר “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין. עדיין לא מרוצה.
איורים: ליאורה גרוסמן