איירתי-איירתי-איירתי-קמתי וגיליתי שמעבר לזה איני יכולה עוד. אולי הייתי עושה לטרינג או מנסה לעשות עיצוב, אבל פה זה היה גדול עלי. הרגשתי שאני צריכה עזרה מקצועית, ופניתי לתלמידה שלי לשעבר – אפרת ברונשטיין, שעיצבה את הלוגו הסופי.
ובמקביל, מאחר ומדינת ישראל העניקה מענק קורונה מיוחד לעסקים שנפתחו בקורונה, לצורך בניית אתר, שכרנו מעצבת אתרים נפלאה-נפלאה-נפלאה, שאני רוצה להמליץ עליה בענק: מיכל בצר, סטודיו לוקי .
בהתחלה היו לנו “סדנאות”. שתיים שהעברתי בבית אריאלה (יסודות וטקסט-תמונה) וסדנת הקולאז’ ההיא, שהעברתי לתלמידים שלי בתמורה להשתלמות בזום. בנקודה מסויימת אפילו הפכנו אותה לסדנה מוקלטת (לינק) שצילם לנו אופיר מורדוב, שבימים רגילים הוא אחד הצלמים של “השרדות”.
“זה לא בית-ספר” הודעתי לעצמי, וישבתי לעבוד.
בניית סדנה חדשה זו מטלה כבדה:
קודם כל, צריך לבנות שלד: מה אני רוצה ללמד? מה צריך לדעת? אחר כך צריך לעשות תחקיר: איזה מאיירים התיחסו לנושא, ואיך להעביר את המסר? אחר-כך צריך לבנות את זה כשיעור: מצגת מעוצבת (כן, היתה פה הרבה עבודת עיצוב שעשיתי. אני אמנם בוגרת בצלאל בתקשורת חזותית אבל אני שונאת לעצב. בכל זאת, איכשהו, רציתי שהמצגות יהיו ברוח “שלי” ועיצבתי אותן לגמרי בעצמי. אם קניתם קורס, אתם מכירים אותן). בסוף צריך לפנות לציבור במודעות מעוצבות כדי שיבוא ללמוד אצלי. במקביל, אפרת מנהלת את רשימת הלקוחות המתרחבת שלנו ובונה מולם מערך של תכתובת מכבדת שאיננה מנדנדת. היא תספר לכם על זה בעצמה יום אחד, זה הבלוג של מאיירימים, לא שלי.
אני מודה: ככל שאנחנו מתרחבות יש יותר עבודת עיצוב, ובשלב ההוא של בניית הקורסים/המותג/מערך הפרסום והשיווק של המותג – חשבתי שאני מתה, אבל הנה – שבתי לתחייה.
מפה לשם, כל התכניות שלנו מהשנה הראשונה הפכו למציאות מקבילה. דומה למה שרצינו אבל כל-כך שונה.
בהתחלה חשבנו: סדנאות קולאז’ לועדי עובדים.
המציאות אמרה לנו: תמשיכו עם העלאת הרף בסדנאות והפיכתן למקצועיות יותר ויותר. “אה, וגם…” הוסיפה המציאות ונשכה את השפה התחתונה שלה “תפסיקו לקרוא לזה סדנאות. סדנה זה שלושה שיעורים טכניים, כל מה שיותר מזה הוא קורס”.
הגיעו אנשים ועוד אנשים. קורס עיצוב-דמות עלה, והיתה הרשמה כל-כך מלאה שעשינו אותו פעמיים באותה שנה. בהתחלה חשבתי לשמור עוד על מסגרת העבודה שלי בבית אריאלה, אבל ראיתי שזה לא הולך: סגר רדף סגר, פתחו לי קורסים והוציאו אותנו לזום באמצע, אז למה שלא אעביר כבר הכל לזום?
בדרך למדתי המון דברים על זום:
ידעתם למשל שהזום הוא הדרך הכי טובה ללמד חרשים? בשיעור פרונטלי החירש צריך להסתכל פעם על המסך ופעם על המתרגם שלו – בזום הוא מקבל אותם ביחד בלי חציצה.
הזום מאפשר לי ללמד אנשים מכל קצוות הארץ – כאלה שלא היו מגיעים במסע של שלוש שעות מהערבה לבית-אריאלה. בינתיים לימדתי גם אנשים מאוסטרליה, ארה”ב ופורטוגל. אפשרויות נפתחו לי.
התלמידים הפכו לקהילה והקמנו להם קבוצת פייסבוק. במקביל התחלנו לבנות בשבילם מקום מיוחד באתר שלנו. הקהילה התרחבה וביקשה פעילות מעבר לקורסים, אז יזמנו אתגר חודשי של 12 שיעורים, שבקצה של כל אחד מהם יש שיעור פתוח שמביא עוד כמה תלמידים פוטנציאליים. התוצאות באתגר הביאו הזמנה לתערוכה חדשה (זו שנדרתי שאני לעולם לא אעשה שוב כי שנית מצדה לא תיפול) בנובמבר. במקביל התחלתי ללוות ספר ראשון של תלמידים (בהעדפה של תלמידים שכותבים את הסיפור שלהם בעצמם). מפה לשם נהיו כמה ספרים כאלה, לתוכם נכנס גם קרדיט והלוגו של מאיירימים, והבנו שיש לנו “לייבל” – אפרת קוראת לו “לייבלה” והוא עומד להתרחב בעוד שני ספרים ממש בקרוב…
