הבלוג הפעם נכתב על ידי גילי בר הילל סמו, מו”לית ובעלת אוסף ספרי הקוסם מארץ עוץ ענק.
הטקסט נלקח בשלמותו מהפוסט שפורם בפייסבוק של גילי, בתוספת איורים שגילי שלחה לנו במיוחד מהאוסף שלה.
יש לי הכבוד לשתף פעולה שוב עם קבוצת “מאיירימים” – הבית לאיור מקצועי בהנהגתה של Liora Grossman. בפעם הקודמת, שיתפתי עם הקבוצה קובץ טקסט של ספר פנטזיה מתורגם שעוד לא ראה אור בעברית – “הגנב” מאת מגן ויילן טרנר – והאתגר שלהם היה לעצב עטיפה לספר שהם ניגשים אליו ללא כל היכרות קודמת, טאבולה ראסה. התוצאות היו מגוונות ומרתקות, לא פעם יפיפיות, ואחת מהן כל כך תפסה אותי שאף הזמנתי מ Raz Shomrat Aviram עטיפה מלאה למהדורה שלבסוף הודפסה בהוצאת עוץ.
כעת האתגר קצת שונה, ומעלה סוגיות שלא חשבתי עליהן קודם: לאייר עטיפה לקלסיקה מונומטלית, “הקוסם מארץ עוץ”. מתברר שמונומנטלי זה גם קצת מונוליתי. לספר הזה, בן 125 שנה, ועוד יותר מכך לסרט שנעשה בעקבותיו לפני 86 שנה, יש איקונוגרפיה כל כך מקובעת בתודעה הקולקטיבית, שקשה להתנער ממנה.
אני מתבוננת בסקיצות שחלק ממשתתפי האתגר כבר העלו (ולמען ההגינות: אלה סקיצות בלבד, ולא של כל המשתתפים) ונדמה לי שחלקם לא מאיירים את הטקסט עצמו אלא איזה סימן מוסכם של איך שאמורים לייצג את הטקסט הזה. כמו שכשמבקשים מילדים לצייר בית, הרוב המכריע יציירו ריבוע לבן ועליו גג אדום משולש, גם אם כמעט אף בית שראו בימיהם לא נראה ככה: אבל ככה הם למדו שאמורים לצייר בית. נדמה לי שאני רואה איורים של מה שאנשים למדו שאמור לייצג את “הקוסם מארץ עוץ”.
סימנים לכך אפשר לראות בזה שלרבים “מתפלקים” באיור פרטים מתוך העיבוד הקולנועי האיקוני, שלא תואמים את מה שכתוב בספר: לדוגמה, שדורותי נועלת נעליים אדומות (בספר הן כסופות), או שהמכשפה הרעה היא בעלת עור ירוק (בספר לא מצוין גון עורה, אבל היא חיה בארץ שבה הכול צהוב). פה ושם חודרים גם רעיונות מעיבודים אחרים של הסיפור: לדוגמה, בכל פעם שאני רואה ייצוג של הדחליל כעגלגל וגוצי, אני חושדת שהמאייר/ת הוא מיוצאי ברית המועצות, שהושפעו גם אם לא במודע מאיוריו (המשגעים!) של ליאוניד ולדימירסקי לתרגום הרוסי של אלכסנדר וולקוב.
דימויים גרפיים חיים בתוך הזיכרון הקולקטיבי שלנו לא פחות מסיפורים ועלילות. אני מציינת את זה לא כדבר רע: זה פשוט ככה. ולעיתים עיבודים ויצירות נגזרות זוכים למעמד מונוליתי משל עצמם. לדוגמה: מי החליט ש-Oz היא בעברית דווקא “עוּץ” ולא “אוֹז”? כשבאים לתת עיבוד חדש ליצירה קיימת, בין אם זה תרגום, איור או טיפול אחר, אנחנו מכבדים לא רק את היוצרים המקוריים אלא את המסורת שהתפתחה בעקבותיהם בקהילה ובתרבות שלנו, בקרב דורות של קוראים וצרכני אמנות. במובן הזה אין לי שום טענה כלפי מי ששואבים את ההשראה שלהם מנוסטלגיה ולא מתוך מפגש ראשון עם יצירה. ובכל זאת, יש שתי נקודות שהייתי רוצה להציף:
ראשית: כשבאים לאייר ספר או אפילו רק עטיפה לספר, ראוי לחזור למקור ולהתייחס לספר עצמו. זה בסדר אם בסוף תבחרו להלביש את דורותי באפודה אדומה מעל שמלה מנוקדת ולקשור לה סרטים אדומים בשיער כמו שעשה ליאוניד ולדימירסקי, או בחולצת פסים ומכנסיים ונעלי ספורט, כמו שעשה יפתח אלון: זו דורותי שלכם. אתם לא חייבים להיצמד באדיקות לתיאור של פרנק באום (שמלת כותנה דהויה עם משבצות של כחול ולבן, וכובע שמש ורוד). אבל אם אתם שמים נעל אדומה נוצצת שתייצג את דורותי, אז סליחה, אתם לא אומרים שום דבר חדש, רק חושפים שאתם שואבים מהסרט ולא מהספר.
תחזרו, תקראו, ותגלו כל מיני הפתעות. מה לובש פו הדוב? אם עניתם “חולצה אדומה” אתם חושבים על דיסני, לא על מילן/שפארד. מה צבע הבגד של פיטר פן? ברוב העיבודים המוקדמים, אדום, לא ירוק. ומה צבע השיער של דורותי? בספר בעצם לא כתוב. ברבים מהייצוגים של דורותי לפני 1939 היא צוירה עם שיער בלונדיני, ואפילו ג’ודי גרלנד הצטלמה למבחני בד בפאה בלונדינית ארוכה, לפני שהחליטו לעשות אותה ברונטית. הצבעים האלה לא מחייבים, אבל לפחות כדאי להכיר את היצירה, ולקבל בחירה מושכלת במקום לשחזר דימויים על אוטומט.
שנית: איור זאת יצירה לכל דבר, לא סתם קישוט. ולאיור יש כוח להביא אמירה שהיא לא רק שכפול של דימויים ויזואליים כאלה ואחרים. איור גם לא חייב להיות יפה או נעים. בכוונה הצמדתי פה את העטיפה של מהדורה ערבית של “הקוסם מארץ עוץ”, כדוגמה בדיוק לזה. אין פה לא דורותי, לא איש פח ולא דחליל, וגם לא פלטת הצבעים שאנחנו רגילים לשייך לעוץ. שילוב הצבעוניות הפסיכדלית והתמונה הויקטוריאנית הגזורה, מזכירים יותר את “הצוללת הצהובה” או את האנימציות של טרי גיליאם למונטי פייתון. כל זה מרמז על משהו שיש בו מצד אחד טריפ הזוי, מצד שני סאטירה פוליטית; משהו שלא בהכרח פונה אל ילדים, או בכל מקרה לא רק אל ילדים. אנחנו רואים גבר במגבעת מסיר את חזית פניו וחושף את גלגלי השיניים שמפעילים אותו, ממש כשם שהקוסם בספר נחשף כאיש קטן ונוכל שמפעיל מכונת-שליטה מרשימה הרבה יותר ממנו עצמו. זאת פרשנות לגיטימית לגמרי לתת לספר “הקוסם מארץ עוץ”, בלי שמץ מהאיקונוגרפיה הכביכול מונוליתית שהתרגלנו לשייך לו.
ובקיצור נמרץ, מאיירים יקרים: כשאתם באים לאייר קלסיקה שכבר אוירה מאות או אלפי פעמים לפניכם, ראוי לשאול – למה, בעצם. בשביל מי ובשביל מה. האם רק כדי לפתח מיומנות בכלי עבודה, כמו להעתיק תמונות קלסיות? (לגיטמי, גם אם לא מסעיר.) או לנצל את הקלסיקה כדי להדגים את הסגנון האישי הייחודי לכם, כמו שעשו לדוגמה המאיירות ליזבת צוורגר או ניקולטה קוסטה? האם כדי לנכס את “הקוסם מארץ עוץ” לתרבות שלכם, כמו שעשה ליאוניד ולדימירסקי שהפך את דורותי האמריקאית לאֶלי הרוסייה? או שאולי יש אמירה פוליטית שאתם רוצים להעביר דרך האיורים, כמו בארי מוזר, שצייר את הקוסם בדמות רונלד רייגן? יכולות להיות תשובות שונות, אין רק אחת נכונה, אבל ממש כדאי לחשוב על זה. יש לכם כוח, השתמשו בו מתוך מחשבה, לא כאוטומט.
הכותבת, למי שלא יודע, היא בעלת אוסף ספרים שכולל בתוכו לפחות 70 עותקים מאויירים של “הקוסם מארץ עוץ” בשפות שונות ומתקופות שונות. אם אתם מעוניינים להזמין אותי להרצות על הנושא, יש לי מצגת מוכנה והרצאה של כשעה שאני מאוד אוהבת להעביר.