אתם לא מאמינות: פקחתי עיניים, חשבתי “איזה יופי, נעשה רשימת מטלות של יום שישי”. הגיע בעלי, אמר “אבל היום שבת”. אם שבת – אז אין סעד בידי אלא להכריז על עונג שבת, והשבוע הבאתי לכם עבודה משעשעת לספר הכי משעשע של אורית גידלי: “מוכנה-מוכנה”.
אפרוחית אחת, מרגישה שהיא כבר מוכנה-מוכנה לצאת לעולם. אמא שלה אבל עדיין לא כל-כך מוכנה, וכל דורות המשפחה שעומסות עליה כמגדל – ממש לא מוכנות לשמוע על זה. אפרוחית צריכה לעשות את הפיץ’ הראשון של חייה: לשכנע דורות על דורות של נשים, כלומר – תרנגולות, שמאמינות בחינוך בשיטת חיבוק-דב, כלומר – תרנגולת, שהגיע הזמן לשחרר. מי שאין לו את הספר הזה, חייבת אותו לעצמה, לאמהותיה, לסבתותיה וכן, נו. לילדיה – בנים ובנות כאחד. הגרסה המקסימה שאני הולכת להראות לכם היום היא של עירית אביר, אבל לפני זה – הנה השאלון שלנו.
ספרי לנו קצת על עצמך, איפה למדת איור, איך הגעת למאיירימים?
במקצועי אני ארכיטקטית, למדתי בטכניון. במקביל עוסקת גם בעיצוב ובאוצרות. תמיד איירתי אבל לא למדתי איור. הכרתי את מאיירימים כי ליאורה חברת פייסבוק, והגעתי לשיעורים ישר בזום.
כמו איזה מאייר את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת.
מדגם: וולטר טרייר, סול סטיינברג, ריימונד בריגס, ז’אן ז’אק סמפה, לורן צ’יילד, ארט ספיגלמן, ועוד רבים. חדי עין אולי יבחינו שהטעם אקלקטי מאד, סיגנונית וטכנית. אבל נדמה לי שהמשותף לכל המאיירים החביבים עליי זה חוש ההומור.
איור (מימין לשמאל): ז’אן-ז’אק סמפה, סול סטיינברג (למטה: לורן צ’יילד)
ספרי לנו על החוויה שלך בקורס טקסט-תמונה (בכל אספקט שאת רוצה) והאם הוא הועיל לך מקצועית ואיך?
המודל של מאיירימים משלב שניים מהדברים שהכי משמחים אותי: לצייר ולא לצאת מהבית. הבונוס בתקופה העגומה המתמשכת פה, שהקורס איפשר לשקוע בלאייר, ולהצליח לשכוח זמנית את מה שמסביב, כך שנהניתי מאד. כל חיי, הלימודיים והמקצועיים, אני רגילה לעבוד מול פידבק – לתקן ולהתקדם. כך שהשיטה הזו מאד טבעית, עניינית וברורה לי. הבנתי סוגיות ספציפיות בתחום ההוצאה לאור של ספרי ילדים, ידע שאני מקווה שיהיה לו שימוש בהמשך.
מה החלום המקצועי שלך? מה את רוצה לעשות ולאן את שואפת להגיע?
קודם כל אני תמיד מחפשת פרויקטים חדשים שפשוט משמחים אותי. אם מזה גם יצא ספר מאויר זה יהיה נחמד מאד.
איורים: עירית אביר, עבור “מוכנה מוכנה” מאת אורית גידלי, פרויקט-גמר, קורס טקסט-תמונה 2024 השלב הראשון שלנו בקורס הוא תמיד עיצוב דמות (לכל הספר). זה בסדר אם זה לא יוצא מספיק טוב על ההתחלה. אחר-כך משייפים לזה את הפינות. יש כל מיני חוקים וכללים בהאנשה ואני מלמדת את כולם, אבל שום דבר לא הרמטי. לפעמים זה פשוט לא עובד. למה? אני לא יודעת להסביר אפילו. יש פה כל-כך הרבה החלטות לעשות: ראש תרנגולת על גוף אנושי? תרנגולת “רגילה” עם תנועות אנושיות? לבוש חלקי? לבוש מלא? פריט לבוש יחיד? כל אמן מקבל החלטות אחרות. לפעמים הן עובדות ולפעמים לא, והכל זה עסק עדין של ניסוי וטעייה…
פה למשל, הבעיה היא הנעליים. לא עובד. למה? לא יודעת. לא עובד. זהו.
אבל הסינור? משגע!!! עובד!!! למה הוא עובד? כי הוא מזכיר לנו שבעיני אמא שלה האפרוחית רק אתמול בקעה מהביצה. חוץ מזה – הסינור נראה “שייך” ולא פריט מוזר שהדביקו על האפרוחית בטעות. למה הוא לא נראה מוזר? לא יודעת. ניסוי וטעיה.
איור הקונספט המשגע הזה, מצליח להראות לי כמורה גם את כל האתגרים שעירית צריכה לפצח. אני אתן לכם שניים: קודם כל, זה יותר מדי “בוגר”. אין פה כיף. בשביל זה יש לנו שיעור שנקרא “אמנות הפרטים הקטנים” – כל מה שאנחנו מוסיפים לאיור בשביל העיניים החדות והחכמות של הקוראים והקוראות הקטנות שלנו. הבעיה השניה פה זה ה… קומיקס. בספר יש שני רבדים של טקסט: מה שחושבת האפרוחית (“אבל אני כבר יודעת לקרוא שירה”) וכל מה שאומרים התרנגול והתרנגולות (בספר המקורי זה טקסט של קומיקס). קומיקס דורש שת”פ הדוק בין היוצרים של הספר, וכאן אין לנו אופציה כזו. שיחררתי את התלמידים מהצורך להתמודד עם זה, אבל עירית התעקשה. פה, ההפרדה עוד לא עובדת. צריך לעבוד על זה…
שלחתי את עירית לאייר את “הלול” של התרנגולות מבפנים. לא רציתי סתם מבנה מתקנים. זה הבית של התרנגולות. כדי שזה יהפוך מלול לבית – היא צריכה להכיר אותן, לתת להן אישיות, להבין מה תלוי על הקירות שלהן, איך הקהילה הזו חיה, מה יש לכל אחת בתא? זה סוג של האנשה אבל בקונטקסט של עיצוב-סביבה. אפשר לשקוע בזה שעות, לא? אגב, עירית גם ציירה את הלול מבחוץ. זה חשוב, כי רק ככה אתה יודע איפה למקם כל דבר בסיפור שמתרחש בפנים ובחוץ כאחד…
איור הסביבה של עירית כל-כך מצא חן בעיני, שביקשתי ממנה להפוך אותו לאיור הפורזץ (הדף שמחבר בין כריכת הספר לחלקו הפנימי). רוב הפורזצים בעולם פחות מתוחכמים מזה, וזה סבבה – פורזץ הוא לא “חשוב”. אבל לפעמים מאיירים עושים שם דברים מהסוג הזה, ואז אני, כילדה, יכולה לשקוע בזה ש-עות. שימו לב לתחתונים על החבל. רק אומרת.
גם האיור הזה נולד ממשהו אחר. בהמשך תראו את הכפולה שבה הריקוד הזה נולד. שם היא לא התאימה, אבל הרעיון של התרנגולות שחוגגות ביחד את היציאה של האפרוחית אל העולם כל כך מצא חן בעיני, שביקשתי מעירית שתהפוך אותו לשער גדול. משהו על שער גדול: בדרך כלל אנחנו לא שמים שם ספוילרים לתוך הסיפור ואם כן – אז צריך לוודא במאה אחוז שרק בקריאה השניה אפשר יהיה להבין את הספוילר. אני רגועה לגבי האחד הזה.
זוכרים את בעיית הפער בין הטקסט-מחשבה של התרנגולת, לבין הדיאלוגים? בספר המקורי זה מופיע כקומיקס, ושם זה לגמרי הגיוני: בקומיקס קולו של המספר יודע-הכל נמצא במסגרת לבנה מעל או מתחת לפריים המאוייר והדיאלוג מגיע בבועות דיבור. עירית רצתה למצוא דרך אחרת. היא השאירה את המבנה כמו בקומיקס (קולה של אורית גידלי המספרת נמצא למעלה מימין), והדיאלוג מגיע בצבע אחר וגודל אחר משמאל. את הבועות החליפו הריבועים עם הפס. בעיני? פתרון סופר יצירתי.
בפריים הזה נולד ריקוד התרנגולות של השער הגדול. מה שעוד יש פה זה הבובה-אפרוח: בכל פעם שמופיעה בובה של ילד בספר ילדים, אנחנו מתיחסים אליה כסוג של אלטר-אגו, שמספר משהו על הגיבורה. הבובה הזנוחה שבין רגלי אמא-תרנגולת, מעידה על זה שהאפרוחית באמת מרגישה שהיא מוכנה-מוכנה. עוד משהו יפה שיש פה: ההדגשה בצהוב. כשאנחנו מדברים אנחנו מדגישים באינטונציה שלנו חלקים במשפט. לפעמים אותו משפט יכול להקרא בצורות שונות. תנסו לקרוא את המשפט הבא: “מעולם לא אמרתי שהיא מפלצת”. עכשיו תקראו את זה ככה: “מעולם לא אמרתי שהיא מפלצת“. יש? יופי. אפשר להחליט שלא מדגישים כלום ונותנים לקורא להחליט. עירית החליטה לשלוט בחווית המשתמש שלנו פה. סטגדוש!
קחו שניה להתרגל לחושך. לכו תסתכלו באגף המיטות בלול. לא יודעת למה אני צוחקת עכשיו, אבל זה כל הכיף. אגב, הקטע הזה של ליצור את תחושת החושך, בלי להידרש לחושך מלא – זו חוכמה לא קטנה בכלל. אני לא חושבת שאני טובה כמו עירית בקטע הזה (בתור מאיירת).
עירית הגדילה ראש ועשתה כפולה נוספת. היא רצתה לפתור את נושא מגדל התרנגולות (שאשכרה מופיע בסיפור – אז אי אפשר להתעלם ממנו). שאלתי אותה איך היא מתכננת לבצע את הדף הזה (חשבתי שהיא רוצה ליצור דף גדול יותר עם קיפול, שנקרא גם “ביג” בחלק העליון של התמונה). עירית אמרה שהיא רוצה שהקוראים פשוט יהפכו את הספר על הצד. חשבתי שזה ממש מדליק, כי זו אפשרות להפעיל ילדים, וכל “צילומי הילדות” של האפרוחית שלנו, הם בונוס…
וכמו תמיד, אנחנו מסיימים עם גרסת המקור (שהיא יפהפיה). עומר הופמן היה בהגשה שלנו, אגב. לרוב אנחנו לא מזמינות את המאיירים המקוריים, כי נדמה לי שזה עשוי לבאס אותם. עומר אמר שההיפך: כל ההחלטות שעירית לקחה הן כאלה שהוא התלבט לגביהן בעצמו. הוא נהנה מאד לראות את הדרך הזו, שהוא בחר לא ללכת בה…
אה, ומשהו ממש חשוב: הקורס הבא שלנו מתחיל באפריל, ונשארו לנו שני מקומות בדיוק. אם בא לכן, ולא למדתם איור במסלול איור אקדמי או אצלנו במאיירימים – תשלחו לאפרת קישור לפורטפוליו, או אפילו סתם דף עם שש-שמונה עבודות להתרשמות. אני צריכה שהן יכללו גם עיצוב דמות וגם עיצוב סביבה, כי אלה שני הדברים שחייבים לתקתק בקורס די בהתחלה. השנה הקורס יוקדש לספריו המצחיקים והנפלאים של יונתן יבין, שיגיע לזום איתנו ב9.5 ב20.00 בערב – והכניסה חופשית. מי שעוד לא יודעת לעשות את זה: קורס עיצוב-דמות ממש מעבר לפינה…
אפרת: efrat@meayrimim.com
עוד על קורס טקסט תמונה תוכלו לקרוא כאן
למפגש עם יונתן יבין
