מרגישות את החשמל שבאוויר? לא? זה לגמרי בסדר, סתם הייתי צריכה שורת פתיחה טובה כדי להציג לכם מאיירת שהיא… אה… מהנדסת חשמל. היא בחרה לאייר את הספר “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי.
תקציר הספר:
זקן ערירי אחד מאבד את זכרונותיו טיפין-טיפין. זה כולל את זכרון אשתו האהובה, רוז’י, שפשוט נוזלת לו מהראש. בדיוק אז מגיעים האלטע-זכרונות ובנו ומשכנעים אותו למכור להם את הזכרון הפגום הזה. האיש מתרצה (אמנם בקושי), אבל כמה דקות אחר-כך הוא מבין שעשה טעות איומה. הוא הולך לאט ובקושי, סוחב את עצמו בדרכים, כדי למצוא את רוכל הזכרונות ולדרוש ממנו את הזכרון חזרה. אנשים עקשנים תמיד משיגים את מה שהם רוצים, גם אם המחיר כבד והרגליים סוחבות לאט. את השאר תקראו כבר בטקסט של שני, שבאמת עשתה הכל כדי שתרגישו כמה כואבות הרגליים וכמה ארוכה הדרך.
נתחיל בראיון הקצר שלנו עם כל תלמיד טקסט-תמונה (הקורס הקרוב מתחיל ממש תיכף, עוד שניה, ב21 באפריל. בסוף הפוסט אני אסביר מה צריך לעשות כדי להכנס).
ספרי לנו קצת על עצמך, איפה למדת איור, איך הגעת למאיירימים?
באוניברסיטה למדתי פיזיקה, חשמל ומחשבים ואני עובדת כמהנדסת תוכנה.
את הקורס הראשון באיור עשיתי בלימודי החוץ בשנקר, בהנחיית עמוס אלנבוגן. שם, במסגרת שיעור עפרונות צבעוניים עמוס המליץ בחום לחפש את המאיירת הוירטואוזית במדיום – ליאורה גרוסמן כמובן. בזכות ההפנייה הזו גיליתי על מאיירימים ומיד נרשמתי לרשימת ההמתנה של יסודות. לאחר מכן לקחתי גם את הקורסים איור-רעיון וטקסט-תמונה.
כמו איזה מאייר את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת.
תמיד אהבתי לצייר וללמוד, ולתחום האיור נכנסתי לאחר שנשביתי בקסמם של הקומיקס האינדי והרומן הגרפי. יש יוצרות ויוצרים רבים שאני אוהבת: מהארץ – רותו מודן, אמיר פולק (“סיפורה העצוב של יה יה”) ומיכל טמיר (“החוף השקט”).
מחוץ לישראל אציין את היוצרים זואי ת’ורוגוד, שון טאן ולוק הילי.
“Illustration: Zoe Thorogood, from: “It’s lonely at the centre of the earth
ספרי לנו על החוויה שלך בקורס טקסט-תמונה (בכל אספקט שאת רוצה) והאם הוא הועיל לך מקצועית ואיך?
קורס טקסט תמונה הוא חווייה מרוכזת ומואצת של התהליך היצירתי, ובזכותו התעמתתי עם הרבה נקודות תורפה.
למשל – לקבל החלטה ולהמשיך איתה (פעם אחת ניסיתי לשנות הכל בין לילה, וקיבלתי ברקס מליאורה. בדיעבד הבנתי שטוב שכך).
חוצמזה, נפלו לי כמה אסימונים לגבי מה זה בכלל דמות ולמה צריך לעצב אותה; מה המשמעות של הסביבה באיור; איך להגיש סקיצה תקשורתית ואיך לנהל את הזמן כדי להגיע לדד ליין עם איור גמור.
מה החלום המקצועי שלך? מה את רוצה לעשות ולאן את שואפת להגיע?
החלום המקצועי שלי הוא ליצור קומיקס/רומן גרפי עצמאי. כרגע זה על אש קטנה אבל אני מקווה לפנות לכך יותר זמן בעתיד.
אני חייבת להגיד לקוראת שני ברוידא: החלום שלך הוא החלום של כולנו. תעשי את זה כבר, באמא’שך. זה פרויקט הגמר של שני ברוידא עבור “אנשים נגעו בירח” מאת אורית גידלי, שנעשו עבור קורס טקסט-תמונה 2024. תרבחו ותסעדו.
אני חייבת לעשות משהו שאני לא עושה כמעט אף-פעם (אבל מסב לי עונג אדיר כשזה קורה). הנה האיור הראשון של שני ברוידא במאיירימים. יש פה הכל: הפנטזיה שלה, הטרוף שלה, ואפילו האלקטרוניקה שלה. עכשיו בואו איתי למסע של שני. תראו איך גדלנו מאז.
שני עשתה אצלי את קורס יסודות קודם, כמו בנאדם מהישוב ולכן ידעתי בדיוק עם מי יש לי עסק. כשאני לא מכירה את התלמידה, אני עובדת ברכות ובצעדים קטנים. בודקת איך הבנאדם לוקח ביקורת. מנסחת שוב ושוב לפני שאני שולחת את המשוב המוקלט (דרך מעולה, כך למדתי, להעביר לתלמידים שלי כמה אני בעדם, גם כשאני אומרת להם דברים שעושים להם צמרמורת). את שני יכולתי לזרוק לבריכה בלי בעיה, ידעתי כבר שהיא יודעת לשחות.
כבר בשלב המוקדם הזה הייתי מרוצה. לפעמים אפשר לראות את הקשר בין האמן לבין ההשראה (לכן השאלון), אבל שני לא “מעתיקה” את זואי ת’ורגוד בשום צורה. זה המקום לראות את ההבדל בין התפתחות אמן למה שעושה בינה-מלאכותית. שני לא לקחה את הסגנון של ת’ורגוד והכליאה אותו עם עוד כמה סגנונות דומים בצורה וירטואוזית. היא לקחה משהו משם, והפכה אותו לשלה. התהליך הזה אקוטי, כדי שנלמד מי אנחנו כאמנים. משם אנחנו מתקדמים…
בקורס יסודות חשבתי ששני פוחדת מצבע. בקורס טקסט-תמונה אני מלמדת שיטת אל-חלד לבחירת סקאלה צבעונית. מאה אחוזי הצלחה, פותח את הצ’אקרות לכל פחדני הצבע. שני מה זה התלהבה מהשיטה (חחחח… מה זה, מה זה? לא הולכת להסביר לכם. זה סוד מדינה. תבואו לקורס – תדעו) ועשתה מלא מלא סקיצות צבעוניות ברמה של השתכשכות בבריכת צבעים ואז קפיצה לבריכה הבאה. נו, נראה לי שכולנו רואות לבד, שטפו-טפו-טפו, הכל בסדר. אבל התהליך הזה לקח הרבה זמן. קורס טקסט-תמונה הוא קורס של פרויקט אחד, אז מתחילים מיד בעיצוב דמות, ומשפרים בהדרגה בהתאם למה שלומדים. אנחנו עדיין בהתחלה וזה איור הקונספט של שני לספר.
סקיצות קונספט (לא רק של תלמידים), ואני אומרת את זה מניסיון של שנים – יכולות ללכת לאחד משני כיוונים: או שהן לגמרי לא בכיוון (אם מגישים אחת כזו ללקוח, הוא אומר “לא תודה”), או שהן מעולות אך דורשות חידוד. כל מה שגאוני ומחונן באיור של שני נמצא פה: הפסיכיות. הסוריאליזם. היכולת לספר סיפור מורכב שכולנו מצליחות לקרוא. אפילו את הדרך שלה לייצר את זה כקומיקס אהבתי (בועות הדיבור שלה מקסימות). היו דברים לשפר (בטח מבחינת הצבע) אז יצאנו לדרך… כשקיבלתי את איור הסביבה הזה, קרה לי משהו מוזר. איור סביבה כולה, כן? הוא אמור להראות איפה הכל קורה, זהו. אני הסתכלתי על האחד הזה, ומשהו בנוף המסכן, העקר, שממה אורבנית עירונית שאין בה אנשים, בהקשר עם הדמות של הזקן בסיפור – שברו לי את הלב. ידעתי שעלינו על משהו ולשם מובילות כל הדרכים של הספר.
תראו, אני מאד אוהבת לפטפט ולהסביר תהליכים. אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר את התהליך של שני אבל. פעם, בבצלאל, היתה מורה אחת שאהבה אותי. אני הייתי מאיירת בכיתה של מעצבים, ורוב המורים לא החזיקו ממני בכלל, מה שלגמרי הגיוני: מעצבת אני לא. אבל אורה איתן ראתה בי משהו שאחרים לא ראו, ואמרה לכולם: “פשוט… אל תפריעו לה. תנו לה לעשות את הדבר שלה, בסוף תראו.” זו עצה מורית שלקחתי איתי לדרך, ואני אומרת לכם. תנו לעצמכם לשקוע. זה יפה-יפה, זה עצוב-עצוב, ואני אפילו לא יודעת להגיד למה…
שני חשבה על שני פורזצים אפשריים: זה שמצד שמאל נראה לי חשוב מכדי לבזבז אותו על פורזץ, והצעתי לה לשים אותו בעטיפה. השני נראה לי מגניב דווקא: מגירות על מגירות, גנזך של זכרונות אבודים של זקנים.
אהבתי את הטרוף הצבעוני של הפורזץ דווקא יחסית לחושך המוחלט של השער הגדול. לרוב, השער הגדול מכיל רק איזה רמז מטרים לסיפור, אבל יש יוצאי-דופן (יש לנו שיעור שלם על פורזצים ושערים). שני החליטה ללכת על היוצא דופן ומאחר והיא מהנדסת-חשמל, היא פשוט… כיבתה לנו את האור.
יש משהו קורע לב בדימוי הזה שמחבר דימנסיה לחשיכה. זה נגע בי ברמה הכי אישית שאפשר, בלי לסטות במילימטר מהטקסט. כל מה שצריך יש פה: האוטו זכרונות, הזקן שמחפש את אשתו האבודה, וכמובן, איך אפשר בלי הלוגו של “גרוסמן הוצאה לאורג” שיצר עבורי אחד מתלמידי (מיל.): איציק כהן. לגבי הפריים הבא… יודעות מה? לא בא לי לנתח אותו. קחו רגע. תקראו את הטקסט, תסתכלו בכל קטע של האיור הזה. זו הגאונות של שני: כל דבר הוא גם דבר אחר, והכל מרתק באותה מידה.
לפעמים, יש אמנים כאלה – שנולדים מתוך פרויקט גמר של בית-ספר לאיור. כשאורית גידלי ועמר הופמן הביטו בעבודות האלה הם אמרו לשני משהו ממש מעניין:
“את לא צריכה לאייר לאחרים” אמרה לה אורית גידלי ועמר, שהוא אמן קומיקס ענק ואוצר קומיקס אמר לה: “את חייבת ליצור נובלה גרפית בעצמך”. זה קצת שני קצוות של אותו דבר, כמו פוזיטיב ונגטיב ובום! אור גדול.
וכמו תמיד, אנחנו מסיימים עם גרסת המקור הרכה של תמי בצלאלי, שגם היא היתה שם ואמרה: “אני לא יודעת מה להגיד. אין לי מילים. זה כל כך אחר…”
גם אתן רוצות ללמוד סקאלה צבעונית ועטיפות והאנשה וקומפוזיציה קולנועית ושער גדול ופרטים קטנים בקורס הכי מקצועי לאיור ספרי-ילדים? תשלחו לאפרת קישור לפורטפוליו, או אפילו סתם דף עם שש-שמונה עבודות להתרשמות. אני צריכה שהן יכללו גם עיצוב דמות וגם עיצוב סביבה, כי אלה שני הדברים שחייבים לתקתק בקורס די בהתחלה. השנה הקורס יוקדש לספריו המצחיקים והנפלאים של יונתן יבין.