התערוכה אם הקירות יכלו… עוסקת בחיבור בין איור לטקסט ומוצגות בה מבחר פרשנויות איוריות ל11 שירי-רחוב שהותזו ברחובות תל-אביב, ולשיר אחד “מותק-החושך” של נחי וייס שהותז בירושלים. שירת רחוב נעה על ספקטרום רחב – משירה פשוטה בשתי שורות ועד שירה מרובדת ומורכבת, לפעמים היא אף מקבלת תגובה מאויירת על הקיר עצמו מידי אמני גרפיטי אחרים. שירת-רחוב פועלת ברמה המיידית: לקרוא, להבין, להפנים וללכת הלאה. אורך השירים הוא כאורך הזמן הנדרש להתיז אותם ולברוח.

איור בהגדרתו, הוא אמנות נרטיבית שמתקשרת באופן חזותי רעיון, מילה, בדיחה, אמירה, הגיג, מאמר, מאסה, סיפור ולעיתים נדירות – שירה. טקסט שירי הוא הקשה ביותר לאיור, מפני ששירה – בדרכה החמקמקה, מפגישה את הקורא עם צלליו, בין שתי כריכותיו של ספר קטן, אותו אנו קוראים בחדר האינטימי שלנו. שירת רחוב מופיעה בחוץ, חשופה ובועטת, נקראת תוך כדי הליכה ומזמינה את הקוראים לחפוז אותה. לשירת רחוב הקשר חזותי רחב: כניסות הבניינים, הפחים, המכוניות, ציורי הקיר סביבה… למעשה היא שירה בעלת צורה ונוכחות של אמנות חזותית.

חברי קהילת מאיירימים ניתקו את השירים מהרחוב, מיקדו את המבט אל המילים ואיירו את המקום בו השיר פגש אותם. עשרים ושלושה מאיירים, עשרה שירים, וכל המרחב הפרוש ביניהם.

משוררי הגרפיטי אינם משוררים “רגילים” – הם יוצרים על קו התפר שבין המותר לאסור. חלקם יוצרים שפה טיפוגרפית אישית לצורך הבעת המסר: דינה שגב מפסקת את שיריה באמצעות עיטורי צמחים; דברים שלא אמרתי מדגיש מילים באדום; Oren Ailam מנקד את שיריו, ועובד בכמה גוונים; כתיבה תמ(R)ה מתאימה את העיצוב למשטח עליו היא עובדת. מבין המשוררים שנבחרו, רק אחד אינו משורר רחוב מובהק: יובל אידו טל, שקטע משיר שלו הותז בסמטה פלונית ע”י מעריצה שהתאהבה בספרו “משירי אוגאווה יוקימיצו”.

בתערוכה מוצגות אחת-עשרה כרזות גדולות מודפסות על שמשונית, עליהן מופיעים צילומי שירי-הרחוב. לצד כל שיר מוצגים האיורים המתייחסים אליו. רוב הצילומים צולמו ע”י איתי פרוסט שעובד ביום כתובע פלילי, ובלילות וסופי השבוע מתעד גרפיטי ברחבי תל אביב.