מנטורינג (אני אוהבת לקרוא לזה “ליווי אישי” אבל אפרת אומרת שאי אפשר לקרוא לזה ככה, זה לא נשמע טוב…) הוא אחד השירותים הפחות ידועים של מאיירימים. מקבלים אותו רק בוגרי קורס טקסט-תמונה, רק פעם אחת, עבור הפרויקט הגדול הראשון שלהם. הרעיון הבסיסי נועד לפורר חומה: הוצאות ספרים ממוסדות לא נוטות לתת צ’אנס למאיירים צעירים, מפני שהעורכים והעורכות לא מכירות את תהליכי העבודה שלהם ולא בטוחות כמה הם אמינים. כבר שמעתי על מאיירים שנטשו פרויקט באמצע. ככה נוצר מילכוד מעצבן: מאייר שרוצה לאייר ספר יכול לקבל צ’אנס רק אם הוא כבר אייר ספרים, אבל אך הוא יהיה מאייר שכבר אייר ספרים, אם הוא או היא לא יקבלו צ’אנס לאייר ספר ראשון?
כל האיורים בפוסט זה אוירו ע”י יאיר ורדי
הספרים שאני מלווה הופכים לחלק ממותג מאיירימים (תחת הכותרת “הלייבלה”), אז אני מחויבת לאיכותם המוחלטת. כשקראתי את הטקסט של “שד אחר-הצהריים” של יעל כוכבי, אשתו של יאיר – נפלתי. כמה פעמים בחיים היה לי המזל לקבל טקסטים כאלה לאיור, ומיד ידעתי שאת זה אני אלווה ויהי מה. אני יכולה לכתוב את הפוסט הזה לבד, אבל למה לי? זה פרויקט של שלושה אנשים (ומפיקה נפלאה בשם ליאורה פרידן, שאמות המידה המקצועיות שלה הן בסטנדרטים של חו”ל).
אני רוצה להפנות שאלה ראשונה אל יעל כוכבי:
איך בעצם יצא שכתבת ספר כזה? מאיפה הרעיון? מי הנחה אותך? איך טקסט כזה נולד?
יעל: התשובה היא – עברי. הבן הבכור שלנו אמר כל-כך הרבה פעמים “משעמם לי”, עד שאחותו הקטנה למדה להגיד את זה כבר במילים הראשונות שלה.
עשיתי שתי סדנאות של מאירה ברנע-גולדברג, שמעבר לזה שלימדו איך כותבים, מה הם מרכיבי ההומור ועוד אלמנטים חשובים בכתיבה – הן גם חשפו אותנו למרצים נוספים שקשורים לזויות שונות בספרות (ביניהם גם אותך, ומכאן החיבור ליאיר). אחרי הסדנה המשכתי לפתח את הסיפור, ואורנה לנדאו עזרה לי לארוז אותו לסיפור מדויק, כזה שלא מדבר מעל הראש של הילדים.
בואו נמשיך עם התהליך שלנו. קודם כל נפגשנו כקבוצה: יעל הסופרת, יאיר המאייר, ליאורה פרידן המפיקה, ואבנר הברפלד, המעצב הגרפי. דיברנו על המון פרטים טכניים, שאנשים שמוציאים ספרים בהוצאה עצמית לראשונה, לא תמיד יודעים: גודל הדף, כמות הכפולות, כמה עותקים, ועוד המון דברים שאין בהם עניין לציבור, אבל צריך לדעת שהם קיימים ושיש אנשי מקצועי שמומחים בהם. אל תעשו את זה לבד, בקיצור. מה שנראה לכם חסכוני, עשוי לעלות לכם המון כסף בתיקון נזקים. רק אומרת.
יעל, בשלב הזה כבר סיימה את תפקידה (הטקסט הוא הדבר הראשון שצריך להיות מוכן, אין מה לעבוד מול טקסט בהתהוות) וסמכה עלי שאדריך את יאיר, אז שנינו יצאנו לדרך.
השלב הראשון בכל ספר מאוייר הוא עיצוב דמות. ופה אני חייבת לשאול:
יאיר, אתה הרי אנימטור, ועיצוב-דמות זה למעשה הצד החזק שלך. אתה שולף אותו מהמותן בלי להתבלבל. למה זה לקח לך כל-כך הרבה זמן ונסיונות הפעם? זה בגללי?
יאיר: אחת מהסיבות היא בגללך 😊 למדתי בעקבות הקורסים שלקחתי אצלך שאין לעגל פינות בשיעורי-בית וצריך לתת את הטוב ביותר שלך. זה כי המשובים שלך יהיו הכי אמיתיים – לטוב ולרע (בעיקר לטוב). זה ספר הילדים הראשון שאני מאייר, וכ”כ רציתי שהוא יצא הכי טוב שאפשר, שלפעמים פחדתי שאולי אני לא עושה מספיק ולפעמים היה לי קשה להחליט איזו מהסקיצות שעשיתי לדמויות היא הכי טובה. היה לי חשוב שתראי את כולן ותתני את הזוית המקצועית שלך, כדי לתת לי את האישור שחיפשתי ולהמשיך עם הסקיצה שגם אני חשבתי שהיא הכי טובה. לא תמיד הסכמנו על אותה סקיצה וסמכתי עליך, אבל כשהיתה סקיצה שמאד האמנתי בה – הלכתי איתה עד הסוף.
בתהליך יש הרבה ניסויים ותהיות, ואנחנו כל הזמן זורקים רעיונות לפה ולשם – אבל בסוף, מי שפוסק זה העורך. זה נשמע מעצבן (כי למה העורך מחליט ולא אני, המאיירת?) או. יפה ששאלתן. בהוצאה ממוסדת, עורכת התוכן (לרוב הן נשים) עובדת בנפרד מול הסופר ומול המאייר. הסופר צריך לשפר את הטקסט שלו ולחדד אותו, והמאייר צריך לדייק את האיורים. הרבה פעמים, העורך משמש כמגשר בין השניים, כי לא תמיד החזון שלהם תואם. הסופר רוצה שיאיירו לו ככה, והמאייר לא רוצה שיגידו לו איך לעשות את העבודה שלו. אני, בספר שאיירתי עבור הוצאת ספרי הילדים “איגואנה” של ליאורה פרידן (לפני שהיא הקימה את הוצאת “כריכה” שלה, שמלווה סופרים בהוצאת ספרי איכות) – הגעתי לכמה מצבים של חילוקי דעות עם הסופרת שלי (אותה אהבתי אהבת נפש), והעורכת נאלצה להתערב. מאחר וליאורה פרידן ואני הרבינו לעבוד יחד, חילקנו בינינו את עבודת העריכה: אני על הצד של האיור והיא על הצד של הסיפור. חוץ מזה, יאיר ויעל נשואים, אז לא אמורה להיות בעיה.
נכון, יעל ויאיר?
יאיר: נכון, אצלנו היתה חלוקה ברורה. יעל היתה אחראית על הסיפור. אחרי שהיא סיימה לכתוב אותו סופית, התחלנו את תהליך האיור. יעל לקחה החלטה אישית, לא להתערב בכלל באיור. היא ידעה את רמת המקצועיות שלי, וזה שהתווסף גם ליווי אישי שלך, עזר ליעל לישון בשקט… 😊
הנה, תראו בעצמכם. זה חלק קטן – מה קטן? פצפון! מכמות הסקיצות שקיבלתי. על מה הייתן הולכות? על האחד עם החולצה הכתומה והראש הכחול, או על זה עם העיניים האדומות והראש הירוק?
כעורכת איור ההחלטה הסופית לגבי כל התלבטות – היא שלי. בשלב הזה, מאיירים כבר לא רואים בעיניים, ומישהו צריך לקבל החלטה אמיצה. האמת? כולם נראים אותו דבר בערך, אבל בכל זאת צריך להחליט, כי מצד אחד השד מייצג שיעמום, אז הוא לא יכול להיות “מעניין מדי”. מצד שני – אם הוא יהיה משעמם, איך נבחין בו? צריך היה לדייק מאד כך שהוא יהיה גם מעניין בתור נציג השיעמום. זה אחד האתגרים האלה, שמוציאים סוס מדעתו. מזל שאין סוסים שמדברים עברית, אה?
לגבי דמות הילד, התלבטנו עמוקות וניהלנו דיוני בוקר אינסופיים (כל פעם הגיע עוד ילד, עם תלתל יותר כהה, ועם מכנסיים יותר בהירים, ולכי תביני מה היה קודם ומי היה אחר-כך). לי היה ברור שהילד עם רעמת השיער הענקית הוא האחד. יאיר חלק עלי, והעדיף את הילד שנראה לי יותר רגיל ושגרתי. על השיער האדום לא הסכמתי להתפשר – הילד צריך לבלוט בכל זאת. הוא גיבור הסיפור.
יש פה שאלה טובה אגב: מי גיבור הסיפור בעצם? הילד או השד?
יאיר: לי ברור שהילד הוא הגיבור של הסיפור. אותו אנחנו מלוים מתחילת הספר עד סופו (הוא אפילו הכוכב של הכריכה). הילד עובר תהליך לאורך הספר – ממשועמם וחסר מעש, לאחד שיודע איך להתמודד עם השעמום. מבחינת אופי, אבל, השד יותר מעניין. הוא לא ילד בן חמש שדומה להרבה ילדים בגילו. קודם כל הוא שד, שזה כבר מעניין, וגם האופי שלו מאד שובב ומסקרן. במדד הפופולריות השד ממוקם ראשון, אבל אורי (הילד – ל.ג) הוא בכל זאת הגיבור שרוב הילדים שיקראו את הספר יזדהו איתו ועם התהליך שהוא עובר.
לי, המלווה, זה דווקא לא לגמרי מובן מאליו. נכון, שאורי הילד מופיע כאיור על העטיפה, אבל שם הספר הוא “שד אחר-הצהריים”, מה שהופך את נושא “איזה הוא גיבור?” למעניין אפילו יותר…
עם גיבורת המשנה של הסיפור היה הכי קל. ההחלטה התקבלה בגלל פרט מאד טריוויאלי: כשאנחנו מאיירים בני משפחה, צריך להבהיר באיור שהם “שייכים זה לזו”. אנחנו משקיעים הרבה בלאייר ילדים שדומים לאמא שלהם, אז אם זה הילד, אז לא חשוב כמה אפשרויות יאיר צייר וזרק. דם יותר סמיך ממים, ואמא זו אמא (כמו שכולנו שמענו פעמים רבות בחיים).
האמא “הנכונה” תמיד תהיה זו שהילד המאוייר הכי דומה לה…
אני חשבתי שסיימנו עם גיבורי משנה, כי מה עוד יש? אבל יאיר החליט שיש. הוא עשה גם גרסאות שונות לדג ואז הוא עשה אותו דבר עם החתול. פה אני כבר התעצבנתי עליו באמת ושאלתי אותו אם הוא באמת מצפה ממני להבחין בין שישה חתולים זהים לגמרי, עם כל מיני חיבורים של כתום, כחול וצהוב?
בסוף סגרנו על הדמויות הסופיות. הנה תוצאות האמת, אחרי ספירת קולות הימאים (ותאמינו לי, היה קשה לספור את קולות הימאים: יאיר המשיך להמטיר עליהם חתולים ודגים צבעוניים עד סגירת הקלפיות).
יאיר, אתה גם השקעת המון זמן בעיצוב דמויות החתול והדג. בוא נדבר רגע על שתי הדמויות האלה, כי הן לא מופיעות בכלל בטקסט של יעל. בסיפור יש שלוש דמויות: אמא, ילד ושד. לפעמים השימוש בדמויות נוספות מסיח את הדעת מהגיבורים הראשיים, אבל אתה הרגשת שאתה חייב אותם. תוכל לספר לנו למה?
יאיר: אני מאד בעד דמויות משנה. אני אוהב שיש כמה שכבות לסיפור. כשאתה קורא ספר פעם שניה או שלישית ומגלה עוד סיפורים או פרטים קטנים שלא ראית בקריאה הראשונה – זה תמיד מרגש. כם גם עם החתול והדג. רציתי שאחרי שאבא או אמא יקריאו לילד את הספר, הוא ילך אליו שוב ויחפש עוד פרטים שלא הבחין בהם בהתחלה. פתאום הוא יבחין בדג והחתול המרחפים בחלל, או צפים להם ברוגע בבריכה בארמון בקינגהם. אני לא חושב שהחתול והדג מסיחים את הדעת מהגיבורים הראשיים. הם יכלו גם לא להכנס לספר, אבל אני חושב שהיינו מפסידים המון מחוסר הנוכחות שלהם.
יאיר החליט לפתוח את הספר בסצנה ארוכה, שמטיילת את המסע של אמא ואורי – מהיציאה מהגן ועד שהם מגיעים הביתה, ואז הסיפור “הרשמי” מתחיל. ההחלטה הזו נבעה דווקא מאילוץ הפקתי: בספרים יש מספר נתון של כפולות, שנגזר מגודל גליונות הדפוס. בגלל שהיו פה הרבה כפולות, שהיו נשארות ריקות אם לא היינו מוצאים במה למלא אותן. במקביל, יאיר הוא יוצר שאוהב לספר בתמונות ולא במילים. מה שנקרא: Win-win situation. הסיפור בתמונות של יאיר מתחיל כבר בשלב הפורזץ.
הפורזץ: הדף שמחבר את הכריכה לגוף הספר (וגם מסתיר על הדרך בעיות בהדבקה).
יש המון דרכים לעשות פורזץ (בואו לקורס טקסט-תמונה ואני אסביר לכן). זה פורזץ שהוא בעצם כפולה בלי מילים: האמא והילד מבלים במגרש המשחקים. מעבר לעובדה שכיף לראות את זה, הפורזץ פותר מיד ביקורת אפשרית. אנחנו חיים במציאות בה הורים ביקורתיים יכולים להביא להחרמת ספר והורדתו מהמדפים. במקרה הזה (לפחות לפי הטקסט): האמא לא מספיק פנויה עבור הילד שלה, ובעצם נוטשת אותו לאנחות למען העבודה שלה. פויה. יאיר נתן קונטרה בפורזץ: אמא משקיענית, שאוספת מהגן, ומשחקת עם הילד, והולכת איתו לגינה הציבורית, ומביטה איתו בדגים וכבונוס קונה לו דג זהב מתנה, בדרך הביתה. אז כן, היא אמא עובדת, כמו כולנו ולפעמים היא צריכה לעשות קצת השלמת הכנסה בערב. כל הכבוד לה. וככה, חברים שלי, חותרים תחת הטקסט והופכים אותו על הראש, לפני שנכתבה אפילו מילה אחת…
יאיר לא השתמש בשער הגדול בדרך האופיינית. הוא ניצל אותו להמשך המסע של האמא ואורי. תחנה שניה: בריכת דגי הקוי שבגינה הציבורית. זה אגב רגע טוב לציין שגם את הכותרות המאוירות יאיר יצר לבד. קוראים לזה “לטרינג” – אמנות איור האותיות. לא כל המאיירים מוכשרים בזה, אבל אלה שכן? יכולים לעשות מזה קריירה שלמה, בלי לצייר שום דבר נוסף.
השער הקטן: שער קטן נדיר בספרים בני-זמננו, ונובע באמת מתוך אילוץ הקשור במספר גדול של עמודים. בדרך כלל יש בו רק איזכור של שם הספר והסופר באותיות קטנות.
בעצם – בקטע הזה אתה “הסופר”, כי זה הסיפור שאתה מספר דרך האיורים בלבד. ספר לנו קצת על התהליך שלך פה, ואיך הגעת בסוף לרעיון הזה?
יאיר: לתהליך הזה נלוו הרבה סקיצות. חשבתי איך אני גורם לאמא להראות כאמא שכיף לה עם הילד, שיש להם חוויות משותפות, שיש ביניהם קשר טוב, לפני שהאמא ממהרת לחזור ולעבוד ומשאירה את אורי להתמודד עם השעמום. היתה התלבטות אם להתחיל בפורזץ מאיור של הגן ואמא מחכה לו בכניסה ומשם להמשיך במסע המשותף שלהם. בהתחלה, היה בכלל רעיון ליצור קומיקס מיוחד רק לפורזץ ולכפולות הראשונות שיפריד את סגנון האיור משאר הספר.
והיה גם רעיון ליצור איור של השכונה ממעוף הציפור ולהראות את אורי ואמא נמצאים בכל אחת מהתחנות שבדרך הביתה מהגן. בסוף התקבלה החלטה שכל כפולה תהיה איור של תחנה אחת מתוך רבות בדרך הביתה מהגן. הפורזץ, שבו יש דוגמא חוזרת של משחקי-גינה הרגיש לי הכי נכון ומדויק להתחיל ממנו את הדרך הביתה. היה לי חשוב להראות איך אורי פתאום מעוניין בדג, לכן האיור של בריכת הדגים בשער הקטן ולבסוף החנות-חיות עצמה – התאים לי בול.
ליאורה: אני רוצה להוסיף, שאת רעיון הקומיקס אני פסלתי על ההתחלה. לא חשבתי שצריך שפה חזותית אחרת בשביל הכניסה לספר. ידעתי שזה יעבוד גם כאיורים “רגילים”. בגלל שהם ממוקמים בכפולות ריקות, או כאלה שהכיתוב בהן מינימלי – זה יעבוד כפריקוול: הסיפור שלפני הסיפור.
רק אחרי שהשלמנו את הסיפור בתמונות של יאיר – הגענו לכפולה הראשונה, אל הסיפור במילים של יעל. מהרגע הזה, יאיר צריך לתקשר עם הטקסט של יעל. דרך אחת לעשות את זה, היא פשוט לצייר מה שכתוב. אני חושבת שזה פחות מעניין, כי אין שום מתח בין הטקסט לאיור. דרך אחרת היא להרחיב במקומות בהם הטקסט לא מפרט יותר מדי. כתוב שהם חזרו הביתה, אבל לא כתוב מה הם עשו בדיוק: אמא תתלה את התיק, תגיש לאורי ארוחת ערב, ואז תלך לחדר העבודה. אורי יסיים לאכול, ויעביר את דג הזהב לאקווריום. האם זה “מפריע” לטקסט של יעל? לא. זה פשוט מפרק את הארוע לחלקים קטנים שאפשר להבין.
אני רק שאלה: באנימציה זה פחות חשוב, נכון? אתם מתמקדים בגיבורים, והסביבה (קוראים לזה Background art) יכולה להיות יותר כללית, נכון?
יאיר: לפעמים. יש הרבה סגנונות אנימציה, וכל אחד מטפל אחרת ברקע. יש כאלו שיעשו את הרקע הכי מינימליסטי שאפשר ויד סגנונות כמו אנימה (אנימציה יפנית), ששם הדמויות דווקא נורא פשוטות, אבל הרגע מאד מושקע (גם מבחינת פרטים, וגם מבחינת אור והצללה) מה שמאד מבליט את הדמויות בסרט.
ה”פיצוח” של הספר נובע דווקא מהחלטה עיצובית. בכל פעם שמדברים על השיעמום – יש תחושה קלה של קומיקס (חזרה של סיטואציה כמה פעמים; כותרות דיבור שפעם היינו מכניסים לבועות, אבל היום כבר פחות, כי זה עובד גם ככה; לטרינג מיוחד, חלוקת העמוד לחצי מלא וחצי יותר ריק).
אבל, בכל פעם שהשיעמום כופה על הילד להכנס לארץ הדמיון… שם הכפולה באמת מתפוצצת. גם מבחינת הצורה שלה (איורים שלמים) וגם מבחינת כמות הפרטים, מורכבות הרעיונות וההומור הנפלא.
הסוף של הספר מבריק גם כטקסט וגם כתמונה. אמא סוף-סוף מסיימת לעבוד, אבל באסה. הילד שלה כבר נורא עסוק… היא תאלץ להסתדר לגמרי בעצמה. הו הנקמה המתוקה, ואל תחמיצו את שדת השיעמום שלה, שם בקצה הספה… זה לא כתוב בספר. זו המחווה הנפלאה של מאייר מעולה לסופרת שהוא אוהב.
אני רוצה לסכם בשאלה משותפת:
אתם זוג נשוי (עם ילדים, שאחד מהם נולד ממש תוך כדי עבודה על הספר). האם לדעתכם זה השפיע על התהליך ועל התוצאה?
ובקשה מיוחדת: תבחרו כל אחד את האיור הכי-הכי שלו, ותגידו למה. טוב?
יעל כוכבי ויאיר ורדי, בבית הדפוס
יאיר: אחד הילדים נולד תוך כדי העבודה על הספר, מה שגרם לתהליך להתארך עקב חוסר זמן. במהלך העבודה על האיורים, הייתי מראה לילדים סקיצות או איורים גמורים לפני צביעה. היה כיף לשמוע את התגובות שלהם ואת השאלות. היו להם כמה הערות שאני לא הייתי חושב עליהן, כי זה הגיע מתוך מבט של ילד והם עזרו לי בהמשך בפרטים שבכל איור.
אני בוחר את האיור של המטבח, כי בתור אנימטור אני אוהב להנפיש דמויות והרקע הוא משני בשבילי. פה היה לי אתגר לצייר מטבח ישראלי עם המון פרטים. ודווקא הגיבור של הסיפור שאני מקפיד להתיחס אליו, כאן הוא עם הגב, כמעט נבלע בתוך הפרטים ובעצם הופך להיות משני.
יעל: אני אוהבת את האיור של המסיבה בארמון בקינגהאם, כי כל פעם שמסתכלים על האיור מחדש – מגלים עוד פרט שפיספסת: בין אם זה המדים של החייל הבריטי או השד ששופך מים אפורים ומשעממים לבריכה, או קישוט מיוחד על אחת הדוכסיות…
מימין: הבחירה של יאיר ורדי, משמאל: הבחירה של יעל כוכבי
קורס טקסט-תמונה, שהתחיל את הקריירה האיורית של יאיר, מתחיל או-טו-טו, ביולי. הקורס יוקדש השנה ליצירה של מאיר שלו לילדים, והאורחת שלו תהיה נטע-לי גבירץ מהוצאת עם עובד (שהיא גם עורכת מגזין “אדם צעיר”). בדר”כ זה קורס שהולכים אליו אוטומטית בוגרי קורס יסודות האיור שלנו. אם רוצים להתקבל אליו בלי לעבור דרך הקורס הקודם, צריך לשלוח לנו לינק לתיק עבודות שמכיל דמויות וסביבה. ראיתם פה דוגמאות לא רעות בכלל, אבל לא לדאוג: אנחנו פתוחות לכל טכניקה ולכל סגנון איור. לא צריכים להיות דווקא אנימטורים או מאיירות ותיקות כדי לעשות את קורס טקסט-תמונה, אבל כן צריך לדעת לצייר דמויות עקביות. את השאר אני מלמדת לבד.
שלחו את תיק העבודות לאפרת [email protected]