ביה”ס המקוון לאיור של ליאורה גרוסמן

גוזלים בראש, גרסת סיון שלצר

זהו הפוסט של סיון שלצר, שבחרה מכל הספרים את “גוזלים בראש” – הספר “שלי”, שנכתב עבור איור שיצרתי לספר אחר. אני חושבת שמכל הספרים שאיירתי, זה האחד שאליו אני מחוברת הכי. עשיתי לו הכי הרבה סקיצות, רבתי על כל איור עם הסופר או העורכת, וזה כנראה גם הספר שהגעתי בו לשיא מסוים של הסגנון שלי. אחריו החלטתי להפסיק לאייר לאחרים (איירתי עוד ספר אחד בהתנדבות, עבור משפחה לילדה שנפטרה מסרטן), כי לא היה לי מה להוסיף לזה ועכשיו אני מאיירת בסגנון אחר לגמרי, אז אפשר להגיד שהוא מייצג גם את הנקודה ששינתה אותי כאמן. עד כאן – אני והספר. מכאן – סיון.
סיון למדה אצלי בזמנו בקורס עיצוב-דמות ואחרי שנים נרשמה ל”טקסט-תמונה”. הפער בין מה שהיא עשתה אצלי כעת למה שהיה בעבר הוא כל המרחק שיש בין מתחילים מוחלטים למקצוענים.

מקצה הסקיצות הראשון שסיון שלחה לי (היו שם לפחות עשר סקיצות כאלה, שדרך אגב, מבחינתי? זה המאפיין המובהק למקצוענות. ככל שעובדים יותר מתקדמים יותר, אין דרך לעקוף את זה) – התאפיין במכנה משותף.

איור: סיון שלצר, עיצוב דמות ל”גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

לא, אני לא מדברת על הפה המוזר שנמשך מקצה לקצה (עם שפתיים באמצע). אני לא מתה על זה באופן אישי, אבל למאיירים שונים יש דרכים שונות לעצב דמויות. המכנה המשותף הוא: הן לא בגיל של הדמות. כל הדמויות בפיקצ’ר בוקס חייבות להיות בגיל הקורא (הספרים האלה נועדו לבני 4-5) – גג! שנה יותר. הגברת הזו באיורים היא… אה… ובכן… “לכי תעשי את זה שוב” אמרתי לסיון.

איור: סיון שלצר, עיצוב דמות ל”גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

המקבץ הזה, בצביעה ידנית, מצא חן בעיני הרבה יותר. את הילדה הג’ינג’ית ביטלתי, על סעיף “ג’ינג’ית”. זה לא שיש בעיה עם זה (גם הדמות שאני איירתי בספר הזה התחילה כג’ינג’ית, ועברה תהליך) – רק שזה קצת צפוי ובזמנו אמרה לי דלית לב, העורכת של הספר, שבספר שעוסק בשיער, הפרט הזה היה צריך להיות מצויין בסיפור. במילים אחרות, וקבלו את זה כטיפ: אם אין איזכור לשיער של הדמות בסיפור – תעשו מה שבא לכם. אם השיער מתואר לפרטי-פרטים כמו בספר הזה, והדבר היחיד שלא מצוין הוא גוון השיער… אל תלכו לאוטומט הג’ינג’י. זה לא סתם שבילבי או אן שרלי הן ג’ינג’יות. זה בסיפור (האיורים של שני הספרים הם ממילא בשחור לבן). מאחר שהילדה עם השיער השחור היתה אחלה בעיני (בגרסה שיש בה הרבה שיער. שוב: זה בטקסט, ליטרלי בקטע הראשון:
“היה היה פעם (זו חצי אגדה) שיער שתחתיו צמחה לה ילדה”. אי אפשר לעשות שיער פחות ממופרע בהיקפו. מאחר והגענו הביתה עם הדמות של הילדה, הצעתי לסיון לאייר את שאר הדמויות בהתאם, ובאמת – התוצאה היתה משגעת:

איור: סיון שלצר, עיצוב דמות ל”גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

הנה, קחו עוד איור מקסים לטקסט “תראו איזו משוגעת, ממש טרה-לה-לה-לה,” שרה לה מקהלת ילדות מגעילה-לה”. אני עשיתי שלוש ילדות בלונדיניות בבגדי בלט. לילך ה. איירה שלוש ילדות שהשיער שלהן הופך לסוס. סיון איירה ארבע ילדות חסודות בבגדים זהים (לא כתוב כמה ילדות מונה שורת המקהלה). כך או אחרת, הדמויות נשארו, אבל הטכניקה תתחלף בהמשך, שזה סבבה. לקוחות רוצים שהדמויות ישארו כמו שהם חלמו אותן.

איור: סיון שלצר, עיצוב דמות ל”גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

שאר הדברים יכולים להשתנות והם באמת השתנו מאד, אבל אנחנו כאן בשביל המסע המרתק, לא? נכנסנו לשלב של המון סקיצות. אלה סוגי הסקיצות שיש לנו בקורס: קונספט (אודישן ללקוח, שנראה כמו ביצוע), ראף (זה הקישקושים שלכם בספר סקיצות), קומפוזיציה וסופיות לפני ביצוע (תחתימו את הלקוחות על אלה, שלא יבואו לכם בדרישות בשלב הגמר).
הסקיצה הראשונה שאני מבקשת לעשות, היא הכי קשה בעצם: סקיצת קונספט, שלא בהכרח מכילה טקסט, אבל נראית כמו איור גמור ומוגמר. סיון הגישה לי את האיור הזה, עבור הכפולה האחרונה בספר (“וכשרעמה והשיער הגיעו הביתה, אמא הכניסה את שניהם ישר לאמבטיה. טוב, לכולם היה ברור שבסוף, רעמה תצטרך לחפוף. אבל להסתפר? זה כבר סיפור אחר.”) הגרסה שלי לאיור הזה גרמה לגל של אי-נחת בין אמהות, כי אני מראה את רעמה עם שיער חפוף ורטוב (לכן הוא ישר), אבל הוא מתחיל להסתלסל בקצוות. חטפתי על זה ריקושטים מימין ומשמאל: למה אילפו את השיער של הילדה? למה הסיפור נגמר בכניעה? ובכן… קודם כל, כי יונתן כתב את זה ככה. אני לא רוצה לדברר אותו, אבל אני אגיד מה אני חשבתי בזמן אמת: רעמה היא ילדה. ילדים שמנצחים את ההורים שלהם בספרים (נגיד “עמליה רוצה חיה” של יעל איכילוב, שגם אני איירתי) – הם התשתית לנסיכות הקטנה של אמא, שנתיניה מחרבים לנו כאן את החיים לאחרונה. אני (ואולי גם יונתן) רצינו להזכיר להורים את תפקידם ההיסטורי: לעשות את מה שהילד צריך ולא את מה שהילד רוצה. עכשיו בואו, תתווכחו איתי, או תאיירו גרסה אחרת.

 איור: סיון שלצר, סקיצת קונספט ל”גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

סיון, להבדיל ממני, פתרה את זה אחרת לגמרי. היא הלכה על קומיקס דו-ריבועי (הידעתם שהחלק הלבן שבין ריבועי הקומיקס מייצג מעבר של זמן או מקום?) שמתחיל באמא שמנצחת את השיער ונגמר בשיער שמנצח את אמא. זה מצחיק נורא, וזה חותר תחת הטקסט של יונתן, ויש בזה עמדה-חד משמעית (שלא לדבר על שלושה ברווזונים צווחים), שהיא של סיון המאיירת וככה זה בדיוק צריך להיות. היו לי פה קצת טענות צבעוניות, אבל זה עוד לא השלב הזה, אז לא טרחתי אפילו להגיד את זה.

 איור: סיון שלצר, סקיצת סביבה עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

זו, למשל, היא סקיצת סביבה (אנחנו מאיירים את המקום בו קורית הסצנה לחוד, בשחור לבן). בכפולה הזו אנחנו מתוודעים לאדון שורץ השען, על מפתן חנותו – “חבל על הזמן”. ההחלטה של סיון להתמקד בחנות, ולהוסיף רק חלק קטן מהרחוב (מספרה. אותי זה הצחיק) היתה נכונה, אבל הרגשתי שמבחינת החנות עצמה… סיון יכולה יותר.

 איור: סיון שלצר, סקיצת סביבה עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

גם הרחוב בו רעמה נתקלת במקהלת הילדות המגעילה נראה מעולה, אבל… הוא מצויר מזוית גבוהה (מה שמקטין את היכולת להראות פרטים) ולכן… רגיל מדי.
בואו נתעכב על זה רגע, טוב? כפרינציפ, אני אמורה לזרום עם התלמידים שלי, נכון? ציירה רחוב נחמד, מה את מתכרצצת, מורתי? ובכן…
בשנייה שהמורה שלך מתחילה משוב ב”זה טוב, אבל יש לך את כל מה שצריך כדי שזה יהפוך למצוין” זו מחמאה א-דירה ליכולות שלך. אם לא אמרו לך את זה (עדיין), אז יש דרך יותר ארוכה לעשות. לכן, בקורס הזה, הכל פתוח רוב הזמן (עד הסקיצה הסופית, שבה הכל נסגר). אפשר לעשות סקיצה לא פיקס לסביבה, ואז לרוץ לחפש צבעוניות ובזמן שזה קורה – פתאום מגיע, כמו תמיד, הרעיון הנכון ומשנה הכל.

 איור: סיון שלצר, צבעוניות עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

שיהיה ברור: אם סיון שלצר, מאיירת עם נטיה לאלגנטיות סגנונית, היתה מקבלת את הספר לאיור בלי מורה צמודה – אני מתערבת שהיא בחיים לא היתה הולכת על הצבעים האלה. אבל זה שיעור, והמורה הצמודה חושבת, שתלמידים צריכים לדעת איך מוציאים סקאלה צבעונית מכל סוג אפשרי. אם לא הייתי מלמדת את הטכניקה הזו לבניה מדויקת של צבעוניות מובחנת לספר ילדים, כולנו היינו מאיירים ב”טבעי” שלנו, שנוטה לרוב להיות אותו דבר כל הזמן. פעם אמרו לי לא לשנוא צבע, כי הוא יתנקם בי. באותם ימים שנאתי כתום, ואמרתי בלב “לא רוצה!” כי שנאתי את המורה שאמרה לי את זה. עוד באותו יום התישבתי בג’ינס החדש שלי, על ספסל כתום, צבוע טרי. זה עובד לכיוון הזה וגם לכיוון השני: מי שלא שונא אף צבע, יכול להגיע לקומבינציות צבעוניות שאף אחד לא חשב עליהן אף-פעם. רק אומרת.
איפה בכל זאת רואים שהצבעוניות הזו היא לא הבחירה “הטבעית” המאיירת? במארז. זה השם שאני נותנת לעטיפה, הפורזץ והשער הגדול (הם אמורים לעבוד כיחידה נפרדת, והתפקיד שלהם הוא אחד: להיות יפים מספיק כדי לשווק את הספר). הנה, תראו בעצמכן:

איור: סיון שלצר, עטיפה, פורזץ ושער-גדול עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

העטיפה והפורזץ הם בדיוק מה שסיון היתה עושה לדעתי לאורך ספר שלם, אם הייתי מאפשרת לה את זה. קודם כל: צבעוניות מוגבלת היא סממן של “טוב-טעם” (אפילו אם הספר הוא חתרני ומשוגע כמו “אוליביה” של איאן פאלקונר). שנית כל: הצבעונאצית (אדום, שחור, לבן) תמיד עובדת. יכולתי לזרום איתה, אבל טוב-טעם שמבוסס על הקלות הבלתי נסבלת של בחירה בשני צבעים היא לא הקטע שלי כמורה. את זה כולם יכולים לעשות לבד גם בלעדי. “אם את רוצה צמצום צבעוני” אמרתי לסיון “אז סבבה, אבל תוסיפי במינון מסוים את כל הצבעים של המנעד שבחרת”. ככה נולד השער הגדול, והחלק הצבעוני בעטיפה האחורית. המינון של הצבע העז קטן יחסית, אבל הוא בול מה שצריך. חוץ מזה, תלמידתי סיון נאלצה להניח בצד את המקובלות, ולפלס לעצמה דרך חדשה. “יופי” אמרתי לי בלב “תמשיכי!”

איור: סיון שלצר, עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

הכפולות הסופיות, לא עשויות (לשמחתי) בטכניקה ידנית – נתחיל מזה. בגלל הבחירה של סיון לאייר ככה את השיער של הילדה (מהעטיפה והלאה) – היא נאלצה לעשות את זה ממוחשב. ההחלטה הזו אפשרה המון דברים שבצבעי מים (הטכניקה המקורית) קשה ממש לתכנן. שימו לב לאנשים החצי-שקופים שבורחים ימינה ושמאלה כשרעמה יורדת במדרגות. זו דרך מעולה להדגיש מה חשוב ומה פחות חשוב באיור.
אהבתי מאד את ההחלטה לצמצם את גברת פורטנוי מקומה ראשונה (שהייתה נושא אהוב לאיור בכיתה הזו) – לרגליים עצבניות וכלבלב (עצבני לא פחות). גם במקור הספרותי בחרה המאיירת הידועה, ליאורה גרוסמן, להקטין למינימום את גברת פורטנוי, ולא להפוך אותה לפיצ’ר משמעותי בסיפור. הצורה שסיון עשתה את זה טובה בהרבה, כי אני איירתי הכל ממבט על (מעוף הציפור), כדי להראות את הרחוב. סיון התמקדה בכל זאת במערכת היחסים המתוארת בספר (“גוזלים על הראש?!” נבהלה השכנה, גברת פורטנוי מקומה ראשונה…”), בזמן שהיא משאירה את רעמה כגיבורה היחידה שהילדים מסתכלים עליה ומזדהים איתה.

איור: סיון שלצר, עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

אותה אלגנטיות סגנונית ממשיכה לאורך כל גרסת סיון שלצר, וגם פה, בחנות השעונים של מר שוורץ יש התמקדות במערכת היחסים בין הילדה עם הגוזלים בראש לדמות החינוכית המבאסת, שכולה סדר וניקיון. זוכרים את ההערה שלי לחנות עצמה בשלב סקיצת הסביבה? תראו כמה חכם הפתרון: בין כל השעונים (המרובעים, וזה לא מקרי) תלוי ציור. הציור הידוע שייך לז’אנר שנקרא “ממנטו מורי” (זכור את המוות. בהכתרת קיסר רומא העתיקה, היה לחשן מיוחד שיושב בכרכרה המוזהבת, ומשנן לו את המנטרה הזו, שאמורה לשמור אותו צנוע. אגב: לא עבד. היה קיסר חכם וקיסר טיפש. קיסר זקן וקיסר צעיר. קיסר ישר וקיסר מושחת. רק סוג אחד של קיסר לא היה מעולם ברומא: קיסר צנוע. תבדקו אותי). בציורי ממנטו מורי, או בשמו האחרשל  הז’אנר – וניטאס (הבל-הבלים) נהגו לצייר דברים שמרמזים על הזמן החולף: שעון חול, גולגולת של משהו, פרחים בנבילתם, פירות שמתחילים להירקב, כזה. זה איזכור סופר אינטליגנטי, שדורש הכרות מסוימת עם תולדות האמנות. הורים שמבינים – יסבירו לילדים, ומי שלא – לא. לא קרה שום דבר…

איור: סיון שלצר, עבור “גוזלים בראש” מאת יונתן יבין, קורס טקסט-תמונה

והנה הכפולה האחרונה שסיון בחרה לאייר: מקהלת הילדות המגעילה(לה). זוכרים אותן משלב עיצוב הדמות? הנה, אלה. כן, גם אני מסכימה שבשלב עיצוב הדמות היה לזה יותר כח. מה השתנה? המון דברים. למשל שיעור צבע.

טיפ: ירוק הוא אחלה צבע, ואם מצוותים אותו עם צבע חם כלשהו (כמו צבע השיער של הילדה השמאלית) הוא יבלוט. א-בל אם תעשו דמות ירוקה ותמקמו אותה בחוץ – יש סיכוי שהיא תעלם לכם ברקע. באיור של סיון יש הרבה בז’ והעץ מעל הילדות הוא ירוק. אם גם הילדות היו בירוק, היינו פחות רואים אותן – לכן החולצות האדומות והמיץ הצהוב. אגב, ההבעה החמוצה שלהן, לצד הלימונדה שהן מוכרות? צחקתי שעתיים ברצף.

ועכשיו, הנה מה שסיוון שלצר רצתה שתדעו עליה (היא איירה ספר ילדים לאחרונה. אני לא יודעת אם ספר ראשון, אבל לפי הפרויקט גמר שלה בקורס טקסט-תמונה, בטח שלא האחרון. חפשו אותו).

סיון שלצר אלכסנדרוביץ': השאלון

קצת על עצמך: מאיפה בארץ או בעולם, האם למדת איור בעבר (אם כן, איפה?) ואיך הגעת למאיירימים?

אני סיון שלצר, ירושלמית במקור, היום גרה בישוב גבעת יערים. אמא של תמוז ובת זוג של נדב.
לא למדתי איור לפני מאיירימים אבל תמיד אהבתי לרשום, במיוחד מפלצות שעיטרו את המחברות שלי.
הגעתי למאיירימים דרך המלצה של חברה מאיירת כשסיפרתי לה שאני מעוניינת לאייר ספרים בצורה מקצועית.

כמו איזה מאייר/ת את רוצה להיות כשתהיי גדולה? ספרי לנו קצת על האמנות שאת אוהבת וצרפי דוגמאות לפי בחירתך.

הייתי רוצה להיות מאיירת כמו פליסיטה סלה (Felicita Sala), היא אוטודידקטית ומאיירת ידנית בצורה שממש אפשר להרגיש את החומריות של הצבעים. הקו שלה ברור אבל גם משאיר איזו עקמומיות חיננית ולא מושלמת. השימוש שלה בצבע נראה חופשי ומקורי, אני אוהבת את המרקם של האיורים שלה, הם עושים קצת חשק לאכול אותם 🙂

איור:Felicite Sala

מהו פרויקט החלומות שלך?

אני רוצה לאייר ספרי ילדים. פרויקט החלומות הוא לאייר ספרים משל עצמי בלי הרבה מלל. הייתי רוצה להגיע למצב בו אני בוחרת אילו ספרים לאייר ולא צריכה להתפשר על טקסטים שאני פחות מתחברת אליהם.
וגם הייתי רוצה לצייר ציורי קיר גדולים על בניינים, לייצר כמו מין קומיקס עירוני- site specific בו יש דמות שחווה כל מיני חוויות בהקשר למקום בו היא מצויירת.

קצת על החוויה בקורס טקסט תמונה:

קורס טקסט תמונה היה לי מאוד משמעותי, אני מרגישה שהוא לימד אותי בצורה מקצועית ומדויקת איך לעבוד על ספר, איך לבנות תהליך מעמיק, איך לפתח רעיונות ,איך לחצות מעבר לרעיונות הראשוניים שלי ואיך לעבוד עם צבע (יאבלה!). הדרישה הגבוהה של ליאורה והפידבק הכיתתי הקפיצו אותי משמעותית ברמה הטכנית וברמה הסגנונית.

מה לדעתך החוזקה שלך כאמן ובמה את פחות טובה?

החוזקה שלי כאמנית היא שרעיונות יצירתיים עולים לי בצורה מהירה וקלילה, קל לי להמציא דמויות חדשות ומקוריות והכי אני טובה בהבעות פנים. אני פחות טובה כשצריך לדייק במספרים ומדידות…

Scroll to Top