החתול דלעת משנה את הדעת, גרסת שקד שינמן

למען האמת, איור הקונספט של שקד הגיע כבר להרבה הישגים, שיופיעו גם בביצוע הסופי. סצנת השינה, למשל – היא אחלה כדי לגמור ספר. גם החדר של הילד עוצב היטב. את ההורים בפתח פחות אהבתי. מצד אחד: זה לא פתרון רע למשבר שמתואר בסיפור – הנה ההורים מבסוטים ואוהבים והכל טוב ויפה. הבעיה שלי היא שבסיפור כתוב שאמא מגלה בסוף שהם השתמשו בסוודר הכי אהוב שלה כדי לעטוף את החתול, והטינה שלה קצת נפתחת מחדש. אין אפשרות לדלג על שום דבר שמופיע בטקסט. הטקסט הוא המלך.
נראה שאין הרבה עבודה לתת פה, לא? הנה, שקד סגרה דמויות, יצרה עולם משכנע, הפרשנות שלה לטקסט מניחה את הדעת. מה עוד אפשר לבקש? או. אז אני אחת שבשלב הזה תמיד מרגישה שהגיע הזמן לעלות שלב במשחק. במילים אחרות: יפה מאד שקדי. את יכולה יותר.
אני הולכת להראות לכם משהו שאני לא מרבה להראות מתוך תהליכי הקורס. אנחנו עושים בקורס המון-המון סקיצות. סקיצות של רעיונות, סקיצות של קומפוזיציה, סקיצות של סביבה (תיכף), סקיצות סופיות. זה משהו שאני אשכרה מתעכבת עליו. יגיד הקורא המלומד: אבל למה? כל אחת עושה סקיצות בדרך שלה. יש את אלה שמשרבטים בספר סקיצות, ויש את אלה שעושים את זה כמו סטורי-בורד, ויש את אלה ש… ובכן. יפה מאד, השרבוטים בספר סקיצות, אבל אני רוצה לוודא שהתלמידים שלי יודעים את ההבדל בין סקיצות שמפתחות רעיון ואמורות להשאר בין המאייר לבין עצמו (עד שתגיע התערוכה המנדטורית, אחרי ההצלחה הגדולה, ובה המאייר יחשוף את הסקיצות שלו לקהל הנפעם); לבין סקיצות שלקוח יכול להבין. תרשו לי להדגים לכם. את הסקיצות מספר הסקיצות של שקד לא ראיתי. זה בינה לבינה, אני מייצגת פה את הלקוח ולקוחות לא יודעים לקרוא ספרי סקיצות, אלא אם מדובר בעורכים מקצועיים של הוצאות ממוסדות.
הסקיצות באיור למטה הן הסקיצות הראשוניות שלה, והן נחשבות לסקיצות ראף טובות.
סקיצת ראף (Rough): סקיצה ראשונית, שמכילה פרטים הנחוצים להבנת האיור.
רוב המאיירים מדייקים פחות בפרטים משקד, ולכן אני חושבת שהכי טוב להדגים עם האיורים שלה, כי הם הכי מקצועיים שיש. הסקיצות האלה נקראות גם “סקיצות רעיון”, כי המטרה שלהן היא להציף רעיונות שונים לפתרון הקשר בין הטקסט לאיור.